לא מהפכה, אבל צעד קטן קדימה

מסקנות הוועדה לבחינת שכר הבכירים מכוונות למבנה ארגוני שפוי יותר ולחברה שפויה יותר

שני דו"חות עגומים פורסמו השבוע. הראשון של מרכז טאוב, שהצביע על כך שישראל היא שיאנית עולמית בפערי שכר, והשני הוא דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי, שהוכיח שוב כי עבודה אינה מחלצת מעוני. בין שני הדו"חות האלה, אחרי הכעס, התסכול והכותרות המהדהדות שהחזיקו בדיוק יום וחצי, אפשר להתמלא היום במעט אופטימיות זהירה: הוועדה לבחינת שכר הבכירים פרסמה את מסקנותיה, שאמנם לא מבשרות על מהפכה, אבל הן בהחלט צעד אחד קדימה למבנה ארגוני שפוי יותר, לחברה שפויה יותר.

אחת ההמלצות החשובות ביותר של הוועדה קובעת כי חברה ציבורית תהיה חייבת להתייחס לשיעורי השכר של כלל העובדים בארגון כשהיא מגבשת את הגמול לנושא משרה בכירה. לקביעה הזאת יש חשיבות בכמה רבדים: ברמה הערכית, היא קושרת בין שכר הבכירים לשכרם של יתר העובדים, ומאותתת שבכירי הארגון לא יכולים להיות מנותקים מהשאר. במישור המעשי, למסקנה הזאת יכולות להיות כמה תוצאות: 1. שכר הבכירים ילך ויפחת כדי להתאים את עצמו מעט יותר לשכרם הנמוך של יתר העובדים - תוצאה שתשמח בעיקר את בעלי השליטה בחברות ופחות את העובדים עצמם; 2. השכר בדרגות הנמוכות יעלה כדי לצמצם את הפער מול שכר הבכירים - תוצאה שלכאורה לא תשרת את בעלי השליטה (או בעלי המניות), אבל תרגיע את הדרג הבכיר שבו כולם חברים של כולם וכולם דירקטורים אצל כולם, ואף אחד הרי לא באמת רוצה לפגוע בחברים טובים.

הכרה בבעיה

המלצה חשובה לא פחות היא זו שמחייבת את החברות הציבוריות לפרסם מדיניות גמול לנושאי משרה. לכאורה עניין פרוצדורלי, אבל לא כך. המסקנה הזאת אמורה למנוע מקרים שבהם חברה ציבורית כמו כימיקלים לישראל משגרת הודעה לבורסה על חלוקת אופציות "בתוך הכסף" לשורה של מנהלים בכירים, בעלות כוללת של 203 מיליון שקל, וההסבר שניתן לכך הוא: "תוכנית לתמרוץ מנהלים מוכשרים ומיומנים להישאר בחברה לטווח ארוך, המשקפת את רצון החברה להרחיב את מעגל קבוצת המנהלים אותם היא מבקשת לתמרץ ולשמר". עובדי קבוצת כימיקלים לישראל זעמו אז על ההחלטה הזו משום שלא ידעו איך ומדוע חולק הכסף כפי שחולק, והנה עשרה חודשים אחרי, הוועדה לבחינת שכר הבכירים מבינה בדיוק על מה הם מדברים. במקרה של כי"ל, מאבק העובדים הניב בסופו של דבר בונוסים יפים מאוד לכלל המועסקים בקבוצה, אבל לא בכל חברה ציבורית יש ועד חזק שנלחם על חלוקה צודקת.

ועדת נאמן מביאה עמה בעיקר הכרה בבעיה. יש פערים, יש שכר מופרז, אין קשר בין הגמול לביצועים, אין זיקה בין המנהלים לעובדים. אחרי ההכרה הזאת היא מתווה דרך בקווים כלליים - יש מי שיפעל על פיהם ויש בטח מי שימצא את הדרך להתחכם. מי שציפה ליותר מזה צפוי להתאכזב, אבל מי שקרא בשנים האחרונות את הדו"חות העגומים על שוק העבודה בישראל, יכול להתנחם בכך שסופסוף מישהו עשה משהו, גם אם זה מעט.

צרו איתנו קשר *5988