בעבור חופן דולרים

רגע לפני שהקבינט יחליט אם הבנייה בהתנחלויות תוקפא ובתמורה נקבל סל גדוש הטבות מארה"ב, ורגע לפני שהשיחות עם אבו-מאזן ימשיכו, כדאי לומר עוד משהו. מצד אחד קיימת שמחה על כך שביבי נתניהו יקפיא את הבנייה בהתנחלויות, אבל לפני שאנחנו מתמלאים באופטימיות על כך שבכל זאת יש סיכוי לאיזה הסדר עם הפלסטינים, יש לי בכל זאת צביטה קטנה בלב.

רק לפני כמה שבועות יצא נתניהו בהצהרה בומבסטית, שהוא מוכן להקפאת הבנייה אם הפלסטינים יכירו בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. מבחינתי, ואני מניחה שגם מבחינתם של עוד כמה אנשים במדינה הזאת, זו היתה הצהרה מכוננת, מאוד משמעותית. אבל מבחינתו של ביבי, כך לפחות נראה היום, זו היתה סתם הצהרה שאפשר לוותר עליה בעבור עוד כמה הבטחות מארה"ב.

לא שאני מזלזלת ב"דיל" שנתניהו רוצה לעשות, חלילה. ה"דיל" הוא טוב לנו. נקבל מטוסי קרב, נקבל המשך מלחמה בלתי מתפשרת באיום הגרעיני של איראן, נקבל הגנה מיוזמות נגדנו שמן הסתם עוד יגיעו מכיוון האו"ם, ונקבל גם עוד כמה סוכריות.

ובכל זאת, לדרישה של נתניהו להכיר בזכותה של ישראל להתקיים יש משמעות רבה. משמעות שלא ניתן למדוד אותה בכסף, שלא צריך לוותר עליה בקלות. משמעות שצריך לחזור עליה שוב ושוב, למרות שנדמה שלכולם היא כבר ידועה ואולי אפילו כבר יצאה מכל החורים.

נדמה שאנחנו לא מכירים בעובדה הפשוטה והבסיסית שמה שלא נאמר, פשוט נזנח ונשכח. ולראיה - לא רק שהעולם אינו יודע שישראל צריכה להתמודד מיד יום עם שכנים שלא מכירים בזכותה הבסיסית להתקיים, אלא גם אצלנו, מבית, יש רבים שכבר שכחו את זה. שהשלימו עם המצב ורק מפטירים ש"ככה זה", ואין מה לעשות.

הפלסטינים מפמפמים בכל הזדמנות את נושא ההתנחלויות, וכתוצאה מכך - זה כל מה שהעולם רואה. הם מבינים שכך מעבירים מסר: חוזרים עליו שוב ושוב. זה סיזיפי, זה מעייף, אבל זוהי הדרך היחידה לעבוד. עובדה שעל ההתנחלויות כל העולם יודע, אבל על כך שבעיני הפלסטינים, כמו שאר שכנינו הערבים, לישראל אין זכות קיום, גם אחרי 62 שנותיה, אף אחד לא מדבר.

נתניהו מצד אחד חותר לכיוון צעד חיובי, אבל מצד שני נותן תחושה שהוא מוכר את נשמתנו בכסף. אפשר לסחור, אפשר להתמקח, ואפשר גם לסגור "דילים" - במיוחד אם הם "דילים" טובים. אבל עקרונות לא מוכרים.

נתניהו צריך להמשיך להזכיר את הדרישה הזו בכל הזדמנות, ולא לוותר עליה. אי-אפשר לדרוש שיכירו בך, ורבע שעה לאחר מכן לשכוח שזה בכלל קרה. זהו ערך בסיסי וחשוב מדי מכדי לשלוף אותו רק בעת הצורך. אין דבר גרוע מלשלוף ערך חשוב כל כך רק בעת הצורך, ולהשתמש בו רק כצעד טקטי. זו בדיוק הדרך שבה הוא יאבד מהכוח שלו, במקום לצבור עוד.

אצלנו, נדמה שאין כוח לסיזיפיות, אין כוח למסרים, אין כוח לחזור על דברים. מה שנאמר היום, ייזנח מחר ויישכח מחרתיים. אנחנו אומרים, ומיד ממשיכים הלאה. אז פלא שגם העולם שוכח?

קודם כדאי שנזכור בעצמנו מי אנחנו ומהם הדברים החשובים לנו, שעליהם לא נוותר. אחר-כך אפשר יהיה לבוא בדרישות דומות גם מאחרים.