הנקראות ביותר

"היום איש לא פנוי לזולתו"

הסופר אלי עמיר, שספרו החדש "מה שנשאר" יצא החודש, מגלה מיהם הסופרים שהפכו אותו מעולה חדש לישראלי, מדוע בחירת ספרי הלימוד בארץ צריכה לשרת את האתוס הציוני, ולמה הוא הכי מתגעגע מנעוריו בבגדד

אלי עמיר, 73, נולד ב-26 בספטמבר 1937 בבגדד. עלה ארצה ב-1950. משפחתו נקלטה במעברה והוא התחנך בעליית הנוער בקיבוץ משמר העמק. בוגר האוניברסיטה העברית. כיהן כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים במזרח ירושלים, מנכ"ל הפדרציה הספרדית בארה"ב ומתאם החזרת יורדים, משנה למנכ"ל משרד הקליטה ומנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית. כיהן כמרצה-אורח באוניברסיטת בן גוריון. מעורב חברתית ופוליטית. משתתף בקביעות עם גאולה כהן בתוכנית הרדיו השבועית "על ימין ועל שמאל" ברשת ב'. ספרו הראשון, "תרנגול כפרות", ראה אור ב-1983 ועסק בקונפליקטים שבין מזרח למערב, עולה חדש מול ותיק, חזק מול חלש.

ספריו הבאים "מפריח היונים" (1992), "אהבת שאול" (1998), "פגישה עיוורת" (2000) ו"יסמין" (2005) מיקמו אותו בצמרת הכותבים הישראלים. בשנת 2006, הוצע כמועמד לנשיאות המדינה וההצעה זכתה לדיווח נרחב בכלי התקשורת בארץ ובמדינות ערב.

עמיר זכה בתואר דוקטור של כבוד מטעם מכון ויצמן למדע. ספרו החדש, "מה שנשאר", יצא החודש בהוצאת עם עובד.

אלי עמיר / צילום: איל יצהר
מפריח תקווה. עמיר

איזה בית קפה אהוב עליך?

"בשנים האחרונות התחלתי לשבת בימי שישי ב"דובשנית" ברחוב הפלמ"ח בירושלים. אני אוהב את האווירה שם".

מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך?

"אנשים שאני אוהב. בני אדם. חברים שלי".

מיהם הסופרים העבריים האהובים עליך ביותר?

"את זהותי הספרותית עיצבו סופרי תש"ח. משה שמיר, חנוך ברטוב, נתן שחם ולימים גם סופרי דור המדינה. אלה הפכו אותי מעולה חדש לישראלי. גם השירה של אלתרמן, שלונסקי וחיים גורי".

והסופרים הזרים?

"הטעם שלי עבר גלגולים רבים עם השנים. בנעוריי אהבתי את הספרות הרוסית, בעיקר טולסטוי, דוסטוייבסקי וצ'כוב. עם הזמן התאהבתי באמריקאים, שחוץ מהמינגוויי כולם יהודים. סול בלו, פיליפ רות, ברנרד מלמוד. סופרים יהודים באמריקה מדברים אליי מאוד. היהדות שלהם מבצבצת בכל כתביהם וזה מרתק אותי, כי זו יהדות של מהגרים ובני מהגרים באמריקה. אני אוהב מאוד את בשביס-זינגר, כי הוא ססגוני ובעל דמיון פרוע וחופשי. מאותה סיבה אהבתי לקרוא את גבריאל גרסיה מרקס. היום אני לא עוקב אחרי הספרות העולמית ואני לא מצוי בספרות החדשה".

איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"ברגע שעליתי ארצה, הלכה הילדות שלי. אבל בבגדד קראנו את סיפורי ג'וחה. נהניתי מאוד מהסיפורים האלה, כי היה בהם מוסר השכל. חכמה והומור, לא רק עלילות".

מהו הספר האחרון שקראת, שהשאיר עליך את רישומו?

"רומן משפחתי של עדנה מזי"א. היא טוותה שם עלילה מרתקת סביב הגיבורה הראשית והאהוב שלה, והיא נעה קדימה ואחורה במנהרות הזמן. אהבתי את העברית הקולחת שלה. ספר קריא ומשובח".

אם היית יכול לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?

"לא מצותת לשכנים. מי שרוצה לספר לי סיפור טוב, אני אשמח לשמוע. סופרים הם אנשים שבאים לדבר איתם. אין להם צורך לצותת".

הגעת לעיר זרה. לאן תלך קודם?

"אלך לבית קפה. זו הזדמנות לצפות באנשים, לראות פרצופים חדשים, זרים. זה לא דומה להליכה ברחוב, אלא לנקודת תצפית וכך אפשר לחוש את הארץ ואת התרבות שבה אני נמצא. באנגליה אהבתי מאוד ללכת לפאבים, כי שם לא שתיתי אלכוהול, אבל עניין אותי מי מגיע לשם. הם הזכירו לי את בתי הקפה עם הנרגילות בבגדד. מעין מועדון חברתי. בלונדון כמו בבגדד עושים אתנחתא, לפני שמגיעים הביתה".

מה דעתך על מוספי ספרות בישראל וכתבי עת ספרותיים?

"הם דלים. דלים מדי. מצומצמים בנפח שלהם. הייתי רוצה לראות מוספי ספרות גדולים ורחבים יותר, שיעסקו גם באקטואליה ספרותית, בפולמוסים, בניתוח אמיתי של ספרים שיוצאים לאור. לדעתי, הביקורות הקצרצרות היום עושות עוול לספרים שיוצאים כאן. חבל".

מה היית משנה או מוסיף בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?

"לימודי הספרות בארץ של מהגרים אינם דומים ללימודי ספרות בארץ ותיקה ומבוססת. בחירת הספרים צריכה לשרת את האתוס הציוני. את המפעל הגדול שנעשה כאן מאז קום המדינה. הייתי עושה מאמץ ענק ומשלב 30 סופרים בהוראת הספרות. המפגש עם תלמידים הוא מדהים. יכול להיות מרתק לתלמידים ולחבב עליהם את הספרות".

כיצד נולד הספר האחרון שלך?

"כתבתי את הספר 22 פעמים. 22 טיוטות. מה שיצא לאור הוא הגרסה הנקייה. האחרונה. את החיים אנחנו כותבים ישר על נקי. אין לנו אפשרות לשפר. אבל בכתיבה יש אפשרות לתקן ולשנות".

איזה ציטוט מספר כלשהו זכור לך במיוחד?

"המשפט הכי גדול בעיניי הוא - 'אל תעשה לרעך מה ששנוא עליך'. זה המשפט הכי מושלם. אני אוהב גם את 'ואהבת לרעך כמוך' ואת 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך'".

למה אתה מתגעגע?

"לנעורים. לארץ ישראל של שנות ה-50, דווקא לתקופת המעברות, כשלא היה לנו כלום וגרנו באוהל דולף, אבל הייתה תחושה של חלום, תחושה חדשה, של ניקיון, פשטות, תנופה יצירתית, סולידריות וערבות הדדית בין אנשים, שלא קיימת יותר. עכשיו כל אחד עושה לביתו. איש לא פנוי לזולתו. כל אחד עסוק בענייניו. אני מתגעגע לימים ההם, כשקיבוץ היה קיבוץ ומושב היה מושב. היה חלום והיה טעם קולקטיבי, של אנשים החיים בארץ. אני מוצא את עצמי מתגעגע גם לנהר החידקל בבגדד, ללילות הקסומים שהיינו מבלים על האי ג'זירה בתוך הנהר, אוכלים דגים צלויים על האש, עם קארי. טעם גן עדן".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות