בין הבינוני לנשגב

מעורב ירושלמי

הסיבה העיקרית לבוא לקונצרט הזה היא התוכנית הנפלאה: הפסקליה (Passacaglia) של אנטון וברן (Webern), מחזור השירים קורע הלב "שירים על מות ילדים" של גוסטב מהלר, והסימפוניה התשיעית של ברוקנר - לטעמי, הסימפוניה היפה ביותר של המלחין.

לעומת התוכנית המצוינת, מרמת התזמורת קצת חששתי. אחרי הכול, הסימפונית ירושלים פועלת כבר זמן רב בתנאים כלכליים קשים, ובשנה האחרונה גם אין לה מנהל מוזיקלי. לא בדיוק תנאי פתיחה מבטיחים.

למרבה השמחה, הביצוע הפתיע לטובה: הסימפונית ירושלים הציגה בקונצרט תצוגה מרשימה של צבע, גיבוש תזמורתי וברק. שיא הערב בהקשר זה נרשם עם הסימפוניה התשיעית של ברוקנר, אותה הוליך המנצח ליאון בוטשטיין עם הרבה אנרגיה וביטחון. אמנם היו מקומות שבהם הוא בחר טמפי מהירים מדי ועשה החלטות פרשניות שנויות במחלוקת, אך כמכלול זה היה ביצוע סוחף ומהנה.

החלק היחיד שאיכזב היה "שירי מות ילדים" של מהלר. זמרת המצו-סופרן עדנה פרוחניק (Prochnik) פשוט לא הצליחה לרגש, גם בגלל אופי שירתה וגם כי התזמורת כיסתה אותה לא פעם. כתוצאה, השירים - שאמורים לספק חוויה רגשית מטלטלת, חלפו ליד האוזן. עם זאת, בסיכומו של דבר זה היה ערב שהשאיר הערכה עמוקה לאיכות התזמורתית של הנגנים הירושלמים.

התזמורת הסימפונית ירושלים מבצעת יצירות מאת וברן, מהלר וברוקנר. מנצח: לאון בוטשטיין. אולם הנרי קראון, ירושלים. 17.11

איכותי אך כבד

הקונצרט הזה של הקאמרטה ירושלים השאיר אותי ברגשות מעורבים. מצד אחד, התזמורת נשמעת טוב. היא אמנם לא נפטרה עדיין מהבעיה הכרונית שלה, שהיא צליל כבד וחסר רכות, אבל המכלול התזמורתי נשמע אחיד ומגובש. בקונצרט הספציפי הזה הצטרף אל התזמורת גם "האנסמבל הקולי החדש", שהפגין איכות שירה גבוהה ותיאום מקהלתי מרשים. בכל הנוגע לרמת ביצוע, מדובר בקונצרט מומלץ בהחלט.

מצד שני, הקונצרט הזה לא נקי מבעיות. הראשונה היא התוכנית. היצירה המרכזית בקונצרט היא ה"רקוויאם" ברה מינור של כרוביני, יצירה חסרת השראה שגם הביצוע המוצלח ביותר לא יכול להפוך למרגשת. וכך היה: ביצוע טוב, אך חוויה כללית משמימה.

לגבי היצירה המרכזית השנייה, הסיפור הפוך: מוזיקה כבירה, אך ביצוע שנוי במחלוקת. מדובר הפעם בקנטטה מספר 4 של באך, אחת מהיצירות היפות ביותר של המלחין. בירון בחר לבצע אותה עם מקהלה לא קטנה וללא סולנים, בחירה הפוכה לחלוטין מהמקובל כיום בביצועים עדכניים. העובדה הזו, בתוספת לנגינה הכבדה של התזמורת, הפכה את הפרשנות למיושנת למרות רמת הביצוע הגבוהה של המקהלה. הבעיה הגיע לשיא באריית הבאס, שבוצעה עם חטיבה שלמה (שישה זמרים). למי שמורגל בביצועי סולו מעולים, הבחירה הזו הייתה תמוהה מאד.

הפתעת הקונצרט הייתה דווקא היצירה הישראלית - בכורה עולמית ל"סינפוניה ברווה" (Breve - קצרה) מאת אהרון חרל"פ. ה"סינפוניה" (צורת הכתיבה המוקדמת לסימפוניה) התגלתה כיצירה מהנה מאד, שמשלבת בצורה מוצלחת קופצניות, אופי חמוץ-מתוק ורכות לירית. אפשר היה לשמוע בה השפעות של ברטוק, גרשווין וסטרווינסקי, אבל בגישה מקורית ואישית לגמרי. בהחלט יצירה שאשמח לשמוע שוב.

"בציפייה לתחיית המתים". הקאמרטה ירושלים עם האנסמבל הקולי החדש. מנצח: אבנר בירון. מוזיאון ת"א, 19.11

השמות הגדולים

היתרון היחסי של הפילהרמונית, מעבר לאיכות הנגינה, היה ונשאר יכולתה להביא מנצחים וסולנים מהצמרת העולמית. היכולת הזו מודגמת היטב גם בסדרת הקונצרטים הנוכחית, שנפתחה במוצ"ש. בסדרה מתארחים הפסנתרן הרוסי ניקולאי לוגנסקי (Lugansky), המוכר היטב מהקלטות, והמנצח הצעיר קיריל פטרנקו (Petrenko), רק בן 38 וכבר אחד מהשמות החמים של עולם הניצוח העולמי. את שניהם היה מעניין לשמוע, למרות שהתוכנית לא עוררה עניין מיוחד.

מלוגנסקי דווקא פחות התלהבתי. הוא ניגן את הקונצ'רטו מספר 1 של שופן בגמישות ובשליטה טכנית מרשימה, אבל זהירותו היתרה מסנטימנטליות פגעה קצת באופי החלומי של הקטעים הליריים. פטרנקו סיפק לו ליווי מהיר ונמרץ, שלטעמי היה לעיתים אפילו נמרץ מדי. במקומות מסוימים נרשמו גם ליקויי תיאום מינוריים בין התזמורת והסולן. בקיצור, לא ביצוע מושלם.

באופן מפתיע, דווקא היצירות הפחות "נחשבות" ברפרטואר סיפקו את שיא הערב. מדובר בעיקר בשתי היצירות האחרונות, שתיהן של צ'ייקובסקי: הפנטזיה הסימפונית "פרנצ'סקה די רימיני" והיצירה "קפריצ'ו איטלקי". אלו אולי לא יצירות נשגבות, אבל הן מאפשרות לתזמורת ולמנצח לעשות "תצוגת תכלית" של צבע וברק. וזה אכן עבד. ניכר היה שפטרנקו נמצא לגמרי בבית עם המוזיקה הזו, והוא ניצח עם הרבה התלהבות, חן ומעורבות. הקהל נראה נלהב בהתאם - אמנם לא בקנה מידה דודאמלי, אבל נלהב. אם ניסיוני אינו מטעה אותי, נראה לי שזו לא הפעם האחרונה שבה נראה את פטרנקו עם התזמורת. ברוך הבא.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: קיריל פטרנקו. היכל התרבות ת"א, 20.11