אורי להב | מנכ"ל יבואנית הרכב סמל"ת

"שחקן חכם עם יד מצוינת, לב ענק ומשחק לחימה חסר פשרות", כתוב באתר האוהדים של הפועל תל אביב בכדורסל על הרכז אורי להב. "אחד השחקנים האהובים בתולדות המועדון, וזיכרון משמח מתקופה עצובה", שהרי בתקופתו, בשנים 1996-1999, ירדה הקבוצה ליגה. כשהיה בן פחות מ-30 הכריעו אותו הפציעות והוא פרש ממשחק פעיל. מלבד הפועל תל אביב שיחק בעוד שישה מועדונים, לא כולל נבחרות הנוער והקדטים, שם הועדף בהרכב על פני אחד, דורון שפר.

היום להב הוא מנכ"ל סמל"ת (סוכנות מכוניות לים התיכון), יבואנית פיאט, אלפא רומיאו, אבארת ולנצ'יה. על קירות משרדו תמונות מימיו כשחקן, לצד תמונות של המשפחה.

אחרי הפרישה ידע להב דבר אחד: הוא לא רוצה להישאר בתחום, לא כמאמן ובטח לא כעסקן. בזמן ששיחק השלים תואר ראשון במינהל עסקים, ואיכשהו התגלגל לתחום הרכב, אם כי הוא מעיד על עצמו שהוא "לא חולה רכב. אם מישהו נתקע עם האוטו, הוא לא יתקשר אלי". הוא התחיל ב-UMI כמנהל אולם תצוגה, עבד שם שנה וחצי, עבר לצ'מפיון מוטורס, שם עבד יותר משבע שנים בתפקידי ניהול שונים, עד שניהל את חטיבת פולקסווגן פרטיות. במרץ 2009 מונה למנכ"ל סמל"ת.

כשהגיע סבלה סמל"ת מירידה משמעותית במכירות וממוניטין גרועים. אך להב, יחד עם היו"ר ארנון טיברג, הבריא את החברה. השניים נפטרו מלא מעט עובדים, מכרו לא מעט נדל"ן, הביאו מותגים חדשים והחזירו את החברה למסלול מנצח. 140 אנשים עובדים בחברה, 12 איש במטה. להב - מטר שמונים ושבע, עגיל באוזן וחיוך גדול - לוקח את החיים ברגוע: "לא מאמין בצעקות. הייתי שחקן עצבני, אבל אני לא בנאדם עצבני".

מה מדליק אותך?

"לעבוד עם אנשים. זה אחד היתרונות שהבאתי מהכדורסל. להיות רכז זה אומר לדעת להפעיל אנשים, לדאוג שכולם יגעו בכדור, שכולם יהיו מרוצים, לדעת לעבוד עם אנשים שונים, ישראלים, זרים, לנסות ליצור חבורה מגובשת. זו ההנאה שלי. אני אוהב אנשים חזקים, אוהב לעבוד עם מנהלים יותר מוכשרים ממני, לראות תהליכים, לרוץ קדימה".

זה הצד הטוב. יש גם אתגרים בלהיות מנהל צעיר?

"יש, אבל לא מה שנהוג לחשוב, שאנשים מטילים בך ספקות בגלל הגיל, למרות שיש כאלה. הבעיה האמיתית היא שאתה רוצה להיות עם הילדים והמשפחה, וזה לא קל. אני לא רוצה לקום יום אחד ולגלות שפספסתי.

"הייתי רוצה לשמוע פעם אחת מנהל שאומר שהוא מת לברוח מהבית, שהחיים האמיתיים שלו הם בישיבות שיווק וניהול, שאין לו כוח לצרחות של הילדים, שהוא מת על הנסיעות לחו"ל. אני ממשיך לחכות".

אז מה המחיר?

"ישן מעט. יום עבודה מסתיים בסביבות שבע בערב. אתה מגיע הביתה, כולם כבר עייפים ועצבנים, האישה זורקת עליך את הילדים. אני מנצל כמה זמן שאפשר עם הילדים, ואחרי שהם נרדמים אני מתיישב מול המחשב עד שלוש בבוקר. גם זה חלק מהניסיון להיות בשני המקומות. אני לא מתבייש לומר - המשפחה זה הכי חשוב לי. יש התמודדויות לא פשוטות, אבל בסוף הכול מורכב מהבחירות שאתה עושה.

"יש גם הרבה נסיעות לחו"ל, בערך פעם בחודש, לשבוע. אז אני משתדל לקצר - בלי סופי שבוע. בזמן האחרון יש גם נסיעות לסין במסגרת הנסיונות של הקבוצה להביא לישראל רכבים סיניים; חמש-שש שנים קדימה הרכבים הסיניים יתפסו 15%-20% מהשוק בארץ".

"למי יש זמן לתחביבים?"

נועה, אשתו של להב, עובדת כמנהלת קשרי הקהילה של בנק לאומי. "היא המצפן שלי", הוא אומר. "היא בצד של הנתינה. יש לה ראייה פתוחה ורחבה, היא נותנת לי פרספקטיבה. אני לא מקבל שום החלטה בלעדיה. יום אחד בשבוע, ולא יעזור כלום, אני יוצא מהמשרד בארבע. לצערי זה יוצא על יום העבודה הארוך של נועה".

לזוג יש שני ילדים והם מתגוררים בתל אביב. להב, במקור מחדרה, הכיר את נועה בגיל 18, כשעבר לשחק בגליל. היא מכפר בלום. "לא עשיתי טיול של אחרי צבא, לצערי. נדדתי בעקבות הקבוצה, אבל לפני שנולדו הילדים פרגנו לי בצ'מפיון חופשה של חודש ונסענו לאוסטרליה ולניו זילנד. זה לא סיפק אותי, אבל במסגרת המגבלות...".

אז טיול אחרי צבא לא. עוד חרטות?

"הייתה לי מלגה ללכת לשחק כדורסל בקולג' בארצות הברית. דורון שפר, שהיה חבר טוב, עשה את זה והמליץ בחום, אבל אני ויתרתי בשביל חוזה בהפועל אילת. זו חוויה שלא חוויתי. אבל בגדול אין לי חרטות".

ובחירות טובות שעשית?

"אשתי".

פעם ראשונה שאני שומע את התשובה הזאת.

"לאורך הקריירה בחרתי לוותר לא פעם על אפשרויות להרוויח יותר כסף בשביל להתקדם מקצועית. לא פעם הלכתי למקום הפחות בטוח. אפילו להגיע הנה, לסמל"ת. אהבו אותי בצ'מפיון, היה לי שם עתיד, והלכתי לחברה פחות מצליחה, חברה שהיו לה בעיות. אבל אני לא מפחד מסיכונים".

מה עם תוכניות לעתיד?

"אני חייב לומר שאף פעם לא הסתכלתי קדימה. ככה אני מתנהל - זורם, מסתגל לשינויים. אני רוצה להתקדם, להתפתח, לקחת את סמל"ת למקומות אחרים. ובסך הכול אני מאוד מרוצה עד עכשיו. עשינו שינוי גדול".

אנחנו עוברים לדבר על תחביבים. אני מודה לו בלבי שהוא לא מבשל. או מצלם. לפחות זה. לפחות הוא כן: "איזה תחביבים. הרבה זמן לא נשאר לי", הוא אומר. "אני אוהב סרטים, אוהב לרקוד, אבל זה לא ממש יוצא עם העבודה והכול. אוהב להיות בחו"ל עם המשפחה".

אם אני כבר יושב פה, יש לך איזה מסר לאומה?

"אם נלמד יותר לכבד זה את זה - בכל הרמות - להיות יותר פתוחים, שכל אחד יחיה באמונה שלו ולא יפריע לשני, יהיה טוב יותר. כולם הרי רוצים שיהיה טוב".

קצת קלוש בעיני, אני מוכרח להודות. זה מסר של אדישות והסתגרות. מה עם קצת יותר מעורבות חברתית?

"אשתי מעורבת בשביל שנינו. דרכה נחשפתי לאנשים מדהימים. על עצמי אני לא יכול לומר את זה. אני לא מעורב פוליטית. איבדתי את האמון במערכת הפוליטית".

להצביע אתה מצביע?

"בכל הפעמים שהצבעתי - התאכזבתי. המדינה צריכה פנים חדשות. היא צריכה אנשים איכותיים".

זה דבר שקל לומר. אבל למה שאנשים איכותיים ילכו לפוליטיקה, בשביל שתתאכזב מהם?

"יש ואקום מאז רבין. הוא היה הדמות האחרונה. יכולת לא להסכים איתו, אבל הוא היה מנהיג. אני עוד לא גיליתי את הדבר הבא".

אולי אתה הדבר הבא?

"לא נראה לי. יש הרבה צביעות בפוליטיקה".

מה עם המדינה?

"יש שני קונפליקטים. הראשון, עם הפלסטינים. צריך לעשות שלום. די, מספיק. שייכנסו לחדר אחד ויסגרו עניין. אני מאמין שזה אפשרי. צריכים לעשות ויתורים. למה אנשים צריכים למות? אני מאמין שכולם רוצים לחיות בשקט. הדבר השני, יחסי דתיים-חילונים. גם אותו ניתן לפתור. פשוט צריך להתחשב".