"אני מתה לעשות מגדל - אבל אף אחד לא ייתן לי"

בונים ומתגרשים: "הרבה זוגות מתגרשים אחרי שהם בונים בית. זה טבעי. בדיוק כמו שיש בני זוג שעושים ילד כדי לשפר את הזוגיות - וזו כמובן הטעות הגדולה ביותר כי הילד מוציא מהם את כל הדברים שיש ביניהם ממילא - ומקצין אותם. כך זה גם כשבונים בית, הכול נחשף ומוקצן, אז לפעמים קורה שגם מתגרשים. וזה לא מפתיע אותי".

בן זוג אדריכל "לא הייתי יכולה לחיות עם אדריכל - ולגבי הזוגות האדריכלים שחיים יחד וטוענים שהם מפרים זה את זה, אני מאמינה שאפשר לשאוב אינספרציות, ולא רק מבן הזוג. זה מקצוע סוחף וטוטאלי שדורש להתחדש כל הזמן. בגלל שאני עושה וילות אני חייבת להתחדש כל הזמן, אין לי אפשרות למחזר חומרים ורעיונות ממקומות אחרים ואני גם לא יכולה לעשות 'אאוטסורסינג' לכלום, ויש עלי, אישית ממש, על אורלי שרם אחריות ענקית - אנשים באים אלי כדי שאני אעשה את הבית שלהם. זה קשר מאד אישי ומאד אינטימי, ומאד מאד מאד מחייב".

בחירה במקצוע "אבא שלי היה רופא, אמא תועמלנית רפואית. חשבתי על רפואה בשלב מסויים, אך אבי שיכנע אותי שזה קשה מדי ולכן נרשמתי לאדריכלות בטכניון. נסעתי לאירופה לטיול ועל הדרך, בלונדון, קפצתי לבקר ב-AA (בית הספר מוביל לאדריכלות) כי ידעתי שכשאני חוזרת אני נכנסת לטכניון. מצא חן בעיני - ובלי כוונה בעצם, נשארתי ללמוד שם, זה היה מאוד שונה מהטכניון. למדתי עם הלל שוקן, עם זאהה ח'דיד, עם דיוויד צ'יפרפילד. בציר טוב היה המחזור ההוא. אפילו קיבלתי מלגה כדי להמשיך לתואר שני, אך הייתי צריכה לחזור לארץ בנסיבות מצערות ואישיות. אחרי שהייתי שכירה ובדרך למשרד משלי, ניסיתי את מזלי בבוטיק אופנה, ועשיתי עבודות אדריכלות בקבלנות משנה - מהר מאוד התחלתי להרגיש שזה לא זה, המורה שלי מהלימודים בלונדון שמע על זה וממש התרגז, צעק עלי: 'השתגעת?' ופתחתי משרד משלי, בדיזינגוף 300, שהשטח שלו היה 20 מטר מרובע".

מתקשה לטפס "מתחילת הדרך השתתפתי בתחרויות על דברים 'יותר רציניים", כמו בנייני מגורים משותפים. הן באתי מבינוי ערים - אבל כשהגיע שלב ברירת-המזמין, הוא דחה אותי כי לא היה לי ניסיון. גם היום אני מתה לעשות איזה מגדל - אבל אף אחד לא ייתן לי. בתחילת הדרך הייתה לי הזדמנות לעשות מגדלי מגורים והרגשתי שאין בזה טיפת ארכיטקטורה. היזמים דרדרו את עצמם למקום רע. והיום לא יתנו לי לעשות את זה, כי היזמים מפחדים לתת לאדריכלים שכביכול אין להם ניסיון, לעשות את זה. יש אדריכלים שטובים בזה, מבינים ברישוי. אדריכלים שחוסכים להם, חוסכים כסף בפרויקט. יזמים מפחדים לתת למישהו חסר ניסיון, כי הם חושבים על כל מטר מרובע ואם ייקחו סיכון שיתממש - הם יפלו, ואם פרויקט מגדל נופל, זו נפילה מגבוה מאוד. אם היו כאן תחרויות כמו שצריך, היו נותנים צ'אנס גם לאחרים לתכנן מגדלים - זה היה פותח עוד אפשרויות, נותן גיוון בנוף התכנון, שכיום הוא חדגוני להפליא. אני מתה שיתנו לי לתכנן שכונה מדהימה בנגב, ממש מפנטזת על איזה פרויקט בעיר כלשהי בדרום, יחידות דיור ללא עשירים - אבל מי ייתן לי".

סלבריטאיות "אני עדיין מופתעת במקרים שבהם אני אומרת את שמי ואנשים מזהים. אם נהייתי שם-דבר, המסקנה שלי היא שעבודה קשה משתלמת. הווילה של פרופ' דני גור בקיסריה עשתה סוויצ' ביחס אלי, היא בנתה את שמי, לפניה איש לא הכיר אותי. למרות שגם קודם עשיתי דברים שהיו יכולים לפרסם אותי. למשל הייתי המעצבת של כל המספרות של שוקי זיקרי, הבאתי לארץ את מודל המספרות שהחזית שלהן שקופה לגמרי, שהזגוגית מתחילה בתקרה ונושקת לחיבור למדרכה. אמרתי: 'זה ימכור' זה יעשה עסקים. אני חושבת שצדקתי".

פרופ' דני גור "באו אליו עוד אדריכלים, ואני מאוד חששתי שלא ייקח אותי - אבל הראייה התלת-ממדית של הפרופסור עמדה לזכותי. הוא הבין את הסכמה שהצעתי, והיה פתוח למהפכנות שהייתה בה אז: ראיונות שלא נראו כאן קודם בווילות: חומרים מקומיים - כורכר, תכננתי פאטיו ועוד חללים שנפתחו לגמרי אל הים".

מקורות ההשראה "חייתי מחצית מחיי בחו"ל, ואני מבלה המון מחוץ לארץ - כדי לקנות רהיטים וחומרים לפרויקטים. אין ספר וחוברת בתחום שאני לא קונה. אני קוראת המון, מעיינת המון - בדפוס ובאינטרנט".

טרנדים "האופנה בארץ נורא בוטה. ההרגשה היא שבמקום אדריכלות ותרבות צומחות כאן אופנות. זה גם בגלל שהכול נורא צפוף וקטן, אז כל רעיון חדש מתפרץ ומתפשט במהירות ובאזורים צמודים. אני נוסעת לחוץ לארץ, מביאה חומר חדש שלא היה כאן קודם, כמו שעשיתי עם החומרים שמהם בנו את הווילה של פרופ' גור, ואז - כל השוק מתפוצץ מהחומר הזה והוא קצת נמאס".

מעתיקים "הבאתי לארץ את הסגנון הטוסקני והפרובאנסי והם תפסו תאוצה - כל הווילות נהיו כאלה. אני רואה את ההשפעה שלי בהרבה מקומות שאני מסתובבת בהם. לא תמיד החיקוי טוב. לוקחים את מה שראו מבחוץ - הטיח הצבוע והמעקות, אבל שוכחים להיכנס עם הסגנון פנימה לתוך הבית. יש גם אנשים שיצאו מהמשרד שלי ועושים דברים טובים מאוד - בסגנון שלי. זה לא מעצבן אותי, גם אני מושפעת מדברים שאני רואה - אנחנו, האדריכלים, כמעט ולא ממציאים שום דבר חדש. אף אחד מאיתנו. אני, במקום לעקם את האף, להצטער ולהגיד 'אוי העתיקו ממני', מעדיפה להגיד לעצמי 'בואי, תעשי משהו חדש ויצירתי'. הסגנון הכפרי רשום עלי. כי התחלתי בו, אבל כבר עברתי הרבה הלאה משם ודי מזמן".

בתים מקטלוג "אני מאמינה בחללים ומאמינה שאם האדריכלים מעמידים בניין טוב בשטח, אם הפרופורציות שלו טובות והחללים בתוכו נכונים - אפשר להלביש אותו באיזה חומרים ובאיזה רהיטים שצריך - וזה יצליח. אני מאמינה שכול החומרים יכולים להיראות טוב, ובלבד שיהיו איכותיים בעצמם ושהצבתם בשטח תהיה מקצועית. אני, באופן אישי, מעדיפה בתים מינימליסטיים. אולי כי אצלי תמיד יש פחד שכשייכנסו לבית - הוא ירגיש כמו קטלוג. זה יכול להיות ברמה מאד גבוהה, אבל חסרה שם נשמה".

מפיחים נשמה "בארץ הכול מתערבב - מעצבי פנים מכנים את עצמם אדריכלים, ואדריכלים מתעסקים גם בדקורציה של בית, שזה השלב שבו מכניסים וילונות ורהיטים. מעצבי פנים יכולים לעשות קוסמטיקה. זה טוב ל'פאקים' תכנוניים שעשה האדריכל. הבה נאמר זאת כך: אם האדריכל טוב, למעצב הפנים יהיה קל והוא יעבוד פחות, אם האדריכל היה רע - מעצב הפנים יזיע. מעצבי הפנים נותנים את הנשמה היתרה לבית, מעניקים לבית אופי ואווירה - הזלזול שיש בקרב האדריכלים בארץ כלפי מעצבי הפנים הוא בגלל שלא מלמדים פה את התחום בדרך מאורגנת וגבולות המקצוע לא ברורים. כתוצאה מכך המעצבים גולשים לעיסוק בדקורציה, וזאת מכיוון שבארץ אין מקצוע 'דקורציה' ולא מלמדים אותו".

תקציב לא מוגבל "חלומו של כל אדריכל הוא שיבוא אליו לקוח ויגיד לו: 'הנה זה המגרש - עכשיו תעשה מה שאתה רוצה, לא משנה כמה זה יעלה'. ואני יודעת שאומרים עלי שגם כשהתקציב שנותנים לי לתכנון הוא בלתי מוגבל, אני מצליחה לעבור אותו. אלה אגדות. אף אחד לא אמר לי: 'תעשי מה שבא לך לא משנה כמה זה יעלה', ואני גם לא בעד בזבוז כספים מיותר על בית. אני רוצה שהחללים יהיו טובים, ותכנון הוא תכנון, המחיר לא מתייקר בגלל זה. כשיש הקפדה על רמת גימור גבוהה, הבתים באמת נראים מאד יקרים. אבל נכון גם שאם מישהו מפסל מעקה ברזל לגרם מדרגות פנימי, זה מעלה את המחיר - אבל אז בעצם מדובר למעשה בפריט אמנות, שמחירו יכול להיות גבוה. אני גם מרסנת אותם - כשאנשים באים עם איזה שיגעון שנדמה לי מיותר, אני מציעה לרדת ממנו, גם כי הוא יקר. אני מבקשת מאנשים שיעשו רשימה של דברים שהם רוצים בבית ועוברת איתם עליה. אנשים כותבים 'סאונה' - אז אני שואלת אותם אם הם הולכים או הלכו לסאונה הרבה פעמים בחיים שלהם. אם הלקוחות לא רואים סרטים - אני מציעה לרדת מחדרי הקרנה, אפילו שזה הטרנד הכי חם אצל החברים שלהם, וכן הלאה".

אפריקה בסביון "לשכונת הווילות של אפריקה ישראל בסביון לקחו אותי כדי למכור. ביקשו שאעשה בית מסוים ועשיתי מה שביקשו. הרעיון היה להראות שאפשר לבנות על אותו מגרש בתים בסגנונות שונים. העבודה שלנו (אורלי שרם, אילן פיבקו, עודד חלף ועודד לביא - האדריכלים שהביאה החברה כדי שיתכננו את הבתים לדוגמא - מ.מ) הייתה כדי למכור את הפרויקט וזה היה רעיון שיווקי חכם שכנראה גם הצליח, אם להסתמך על מה שאני שומעת לגבי קצב מכירת המגרשים. לי עוד לא יצא מהעסק הזה לקוחות, למרות שבאו אנשים למשרד, לשאול ולברר. אבל אני לא מאוכזבת. עשיתי מה שביקשו, שילמו וזה מספיק".

כסף "אני עובדת עם אנשים שיש להם אמצעים, נכון. זו פריבילגיה אדירה - אבל גם עבודה קשה, כי אנשים כאלה חייבים לרצות ולספק עד הסוף. כל אחד מוציא כפי יכולתו וכשיש יכולת - מוציאים. גם על זה יש וריאציות: יש אנשים שמחצינים את ה'יש' שלהם - את הכסף שהם עשו, ויש כאלה שמעדיפים להצניע, או להחביא מאחורי הקירות החיצוניים של הבית. אני לא עוברת על החשבונות של הלקוחות - מה שהם משלמים, הם משלמים. אני לא מצליחה להיזכר במשהו יוצא דופן שלקוחות ביקשו, אבל אולי פשוט כבר התרגלתי. יש אלפי פיתויים. אפשר להשקיע בלי סוף ואני תמיד ממליצה ללקוחות לקנות פריט אמנות טוב, ולא להשקיע בעוד קשקוש עיצובי".

חלומות "אני הולכת עם חלומות הלקוחות שלי. החלומות שלהם הם המצת שמדליק את חומר הבערה שאיתו אני מתרגמת פנטזיות לארכיטקטורה. נדמה לי שיש לי היכולת הזו - להכיר את אופי הלקוח, להבין מה הוא רוצה ולכוון למה שצריך. מה שנחמד בארכיטקטורה זה שאם יש אי הסכמה בין הלקוח לבעל המקצוע, תמיד אפשר למצוא עוד פתרון, עוד רעיון, עוד הצעה. אבל היו גם לקוחות שעזבתי, זה קרה כשהבנתי שזה לא יעבוד כי אני אצטרך לעשות עבורם בית שהוא בעיני לא אפשרי, וזה עבר את גבולות הנאמנות שלי למקצוע. אם אני לא מצליחה לרצות לקוח - אז לא. לא חובה. ולא שקל לי לוותר. מיד משתלטת עלי תחושת כישלון, אבל אין ברירה. תכנון, כמה שזה ישמע קלישאה, בא מאהבה, ואני חייבת להתאהב בלקוח כדי שהפרויקט יצליח.

אנשים שאין להם "מדי פעם אני מקבלת במשרד תכנון בתים של מי שאין להם. אני אוהבת לעשות גם בתים יפים, שלאו דווקא הכסף עשה אותם כאלה".

רמי כרמי "אין אצלו רווח בין הנשמה לעיפרון. עבדתי אצלו בתחילת דרכי וסייעתי בתכנון בית הרוזמרין - הבית המשותף בהרצליה פיתוח שגם הוא לבסוף התגורר באחת מדירותיו. הוא האדריכל הכי טוב בשביל אדריכלים והמורה הכי חשוב שלי. יש לי צמרמורת כשאני חושבת עליו ונזכרת איך לפני שלושים שנה הוא אמר לי: 'אדריכלות היא דרך חיים', אז שמעתי את זה, ורק היום אני מבינה את זה ממש מבפנים. אבל אני לא מגדירה את עצמי 'יוצאת כרמי', יש הרבה אדריכלים שכן ואילו אני - ממש לא".

הבית שלי "בניתי את הבית שלי בשלב מאוד מאוחר בחיים. הייתה לכך מן הסתם סיבה מעשית-תקציבית - לא היה לי קודם די כסף כדי לממן פרויקט מהסוג הזה. והנה מעז יצא מתוק - אם הייתי בונה לעצמי בית בתחילת הקריירה, הייתי בונה אותו כדי למכור את עצמי. כלומר הייתי מתכננת אותו במחשבה על כך שהוא כרטיס ביקור שצריך להציג ללקוחות מה אני יודעת ויכולה, ולא במחשבה שיהיה לי בית כמו שאני באמת רוצה".

פסיכואנליזה "העיסוק במקצוע הוא בשבילי תהליך פסיכואנליטי. עם הזמן גיליתי שעובדים אל תוך הלילה, ולא רק כשאת סטודנטית שצריכה להגיש עבודות. אולי זו בריחה מסוימת, אבל העבודה באופן הזה היא פסיכותרפיה, התקשורת עם אנשים משקפת אצלי דברים - והעבודה אל תוך הלילה היא, בנוסף לתכנון, עיבוד גם של דברים אישיים. זה מקצוע שמאריכים בו ימים. אם לא מאבדים את ההשראה והיצירתיות והאהבה אליו ואם לא חוטפים איזו התקפת לב בדרך, אז ככול שמתבגרים בתוכו, נעשים יותר טובים ומבריקים - מסירים את שכבות היומרה, מבינים יותר ויותר לעומק. והכי חשוב - מבינים שמה שעשית, גם אם הוא טוב, יש טובים ממנו. אני אף פעם לא מרוצה ממה שיוצא לי, כי הידע וההכרות עם פרויקטים טובים אחרים גורמים לכך שקשה מאוד להיות מרוצים".

אורלי שרם

השכלה AA בלונדון.

מצב משפחתי במערכת יחסים 1.

מגורים נוכחיים בשיכון הקצינים בתל אביב, בית על הקרקע.

מיקום משרד בניין משרדים בגבול נמל תל אביב, משקיף אל הים. בין 16 ל-18 אדריכלים ומעצבי פנים. מנהלים את העבודה בו מאיר דרזנר ודפנה אביבי.

פרויקטים קיימים תכנון ועיצוב הבתים הפרטיים של רבים מקרב 'האלפיון העליון' באוכלוסיית ישראל. ביתו של מנתח הלב פרופ' דני גור שלימים נרכש ע"י ארקדי גאידמק; ביתם של הזוג (לשעבר) אהוד ונאוה ברק בכפר שמריהו, שנרכש לאחר הפרידה - ולפני שבכלל אוכלס - ע"י סטף ורטהיימר; עיצוב הפנים במגדל רוטשילד 1; שימור 'בית התאומים' ברחוב מאז"ה בת"א עם אדריכל אמנון בר אור.

פרויקטים בביצוע מלון בטבריה, יזם: אלביט הדמיה (מוטי זיסר); שימור בית לוג'יה ברחוב נחמני בת"א, בשיתוף עם אמנון בר אור; בניין מגורים על טיילת הרברט סמואל בת"א, היזמים: אחים עופר; ווילות ובתים ללקוחות פרטיים רבים.