"אני הומו-טקסטואל"

אשר רייך, שאסופת השירים שלו "השחיין המהיר של הרגש - מבחר שירי אהבה" יצאה החודש, מסביר מדוע נכפה עליו מילדות להיות אדם ורבאלי ומדוע זה חשוב, לדעתו, להחזיר את לימודי השינון למערכת החינוך בישראל

אשר רייך, 73, משורר, סופר מתרגם ועורך. נולד ב-1937 בשכונת מאה שערים להורים מקבוצת נטורי קרתא. החל לפרסם שירה בשנת 1959 ב"על המשמר". ספרו הראשון "בשנה השביעית לנדודי", יצא בשנת 1961. שימש כעורך כתב העת "מאזנים" במשך כעשר שנים. משנת 1982 החל לעסוק בהשוואת תרגומי שירה. בשנת 2001 ראה אור ספרו "הנשיקה מבעד למטפחת" (עם עובד), הכולל יותר מ-50 שירי מופת ומגוון תרגומים לעברית. כמשורר פרסם 15 ספרי שירה, רומן אחד וקובץ סיפורים. בימים אלה הוא שוקד על סיום עבודת תרגום של שירי גוטפריד בן, מגדולי המשוררים של גרמניה. אשר רייך הוא זוכה פרס ברנר, פרס ראש הממשלה וגם פרס אקו"ם לשנת 2009. ספרו החדש "השחיין המהיר של הרגש - מבחר שירי אהבה" יצא החודש בהוצאת זמורה ביתן.

איזה בית קפה אהוב עליך במיוחד, ומדוע?

"קפה ארומה אבן גבירול פינת פנקס בתל אביב. זה קרוב לביתי והאווירה נעימה לכותבים ולקוראים".

מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך אליך?

"חיים באר. העולם שהוא כותב עליו, הדתי, קרוב לעולם שממנו באתי, נטורי קרתא. הוא יודע לספר מעשיות באופן עסיסי ורב קסם".

אשר רייך / צלם אבשלום ששוני
 אשר רייך / צלם אבשלום ששוני

זכרונות מהחדר. רייך

מיהם הסופרים העבריים האהובים עליך ביותר? ומדוע?

"חיים באר, עמוס עוז וסמי מיכאל. באר, מהסיבות שמניתי קודם, ומפני שהעברית שלו היא הלשון שקרובה ללבי. אני מגדיר את עצמי כהומו-טקסטואל. בגיל שנה וחצי הכניסו אותי ל'חדר' ומאותו רגע אני חי חיים ורבאליים. העולם שבאר מתאר מוכר לי מעמקי עומקים. אני אוהב את עמוס עוז, כי שפתו מרהיבה, אבל פשוטה ונגישה, והוא גדל 300 מטר מחיים באר, וממני, בירושלים. את סמי מיכאל אני אוהב, כי לא הכרתי מזרחיים, ולא ידעתי על המעברות ועל ההווי של העולים מארצות המזרח".

והסופרים הזרים?

"אלפרדה ילינק. השילוב אצלה בין דייקנות, אומץ, ישירות ואכזריות שובה את לבי".

איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"כאמור, גדלתי בחדר, בקרב חרדים. לא מכיר אף ספרי ילדים וגם הילדות היא משהו שנאלצתי ללמוד דרך בני, צחי. לא היה לי מושג עד כמה חשובים צעצועים, בעלי חיים וטבע בכלל לילדים".

מהו הספר האחרון שקראת, שהשאיר עליך את רישומו?

"'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז".

לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב?

"ל'סיפור על אהבה וחושך'. אני חוזר אליו, כי כך אני חוזר אל ימי התמימות והיופי של מדינת ישראל, כשהיה בה תום וחלום".

אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד, מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלך?

"ללא ספק, לחנות ספרים. זה המקום המושך אותי ביותר. ואם אני בארץ שאני לא דובר את שפתה, אלך למוזיאון, אבל אעשה זאת בצער, את הוויתור על חנויות הספרים. אני מחכה להמצאה הטכנולוגית שתאפשר להשתיל לנו צ'יפ במוח, שמתרגם כל טקסט, מיידית, לשפה שאנו יכולים לקרוא".

אם היית צריך להעביר שעות אחדות בהמתנה לטיסה, איזה ספר היית לוקח איתך?

"את אלמור לנארד. ספרות שמתאימה לטלטולי הדרך. ספרותי לטיול".

מה דעתך על מוספי ספרות בישראל וכתבי עת ספרותיים?

"כתבי העת פונים למאות בודדות, ואין בהם השפעה, לצערי הרב. מוספי הספרות בעיתונים לא מספקים. אין בהם שירה. אין בהם סיפורים

קצרים. אין להם אג'נדה לקדם יצירות מקור טובות ולחשוף אותן לקהל הקוראים".

מה היית משנה או מוסיף בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?

"הייתי מחזיר את השינון, הלימוד בעל פה, למערכת החינוך. זה חשוב מאוד. זה מעשיר את השפה ואת השימוש בלשון העברית. הייתי מוותר על הניתוח המופלג והמיותר של שירי ביאליק ומצד שני מחייב כל תלמיד תיכון לבחור ולקרוא 200 ספרים עד גיל 18. הקריאה המרובה גם יוצרת את הטעם הטוב והיא זו שמעניקה לך את הנפח, הרוחב והעומק של שפתך ונפשך".

כיצד נולד הספר האחרון שלך?

"'השחיין המהיר של הרגש' הוא מבחר שירי אהבה. לא רציתי להוציא מבחר משיריי, כי זה נראה לי יומרני מדי, למרות שאני כותב כבר יותר מ-50 שנה. אז אספתי שירי אהבה שלי, שאני אוהב, וכך זה הפך לממוקד יותר. הספר מצליח מאוד, לשמחתי, ונמכר כבר באלפי עותקים. כנראה שיש דרישה, עדיין, לאהבה ולשירי אהבה".

איפה אתה מתגורר, ומדוע דווקא שם?

כבר 50 שנה שאני גר בתל אביב. נוח לי במטרופולין גדול, חי ופועם".

למה אתה מתגעגע?

"למדינת ישראל, כפי שהייתה לפני 40 שנה. מדינה שהיה בה משהו נקי ופשוט יותר".

מה החלום הגדול שלך?

"לחיות ולחוות את העתיד. יש לי זכרונות משם, מהעתיד, ואני רוצה להגיע אליו בריא בגוף ובדעה צלולה, כדי לטעום ממנו".