משפיעים, אבל מרחוק: הדמויות הבולטות שמזיזות עניינים בדרכן

בשנים הקודמות הם היו בחזית ההשפעה, דמויות וארגונים בולטים שהטביעו את חותמם בסדר היום התקשורתי בישראל. אבל כשהמציאות השתנתה, הם זזו ממרכז העניינים הצדה. ממקומם החדש הם ממשיכים להזיז עניינים, בדרכם שלהם.

הכתבים הצבאיים

כשהתותחים שותקים, גם המוזות של הכתבים הצבאיים רגועות. בהיעדר אקשן בשדה הקרב, הם מגיעים למחוזות הרואיים פחות

בעיקר הייתה זו הרגיעה היחסית במצב הביטחוני בשנה האחרונה, שהסיטה את הכתבים הצבאיים הישראלים ממרכז הבמה התקשורתית. לראשונה זה עשור, שהחל באינתיפאדת אל-אקצה, ארבע שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה וכמעט שנתיים מאז מבצע "עופרת יצוקה", תחום הסיקור הצבאי יורד מדרגה, ומפנה את הדיון התקשורתי לנושאים הבוערים שעל סדר היום. אשרי השכפ"ץ שנשאר קבור בתא המטען? לא אם תשאלו את הכתבים הצבאיים, חדורי רוח הקרב, האקשן ואהבת השטח (C או B), שהדיווחים מזמן אמת והפרשנויות שלאחר מכן היוו את עיקר מטה לחמם.

יש שיאמרו כי כעת, עם שוך הקרבות, זו שעה מוצלחת להעמיק חקר ולבחון את ההיערכות לזמן אמת, אם וכאשר יגיע. בפועל, נראה כי הפיחות בהשפעתם התקשורתית מנותב למחוזות עורפיים, שלא להם פיללו, בהם הם נאלצים להתמסר לאפיקים צבאיים רכים הרבה יותר, נטולי אתוס הרואי - להוציא את ההירתמות לטובת הרמטכ"ל גבי אשכנזי בפרשת מסמך גלנט.

כך למשל אותה כתבה ששודרה במהדורת חדשות 10, ובה אלון בן דוד, הכתב הצבאי של הערוץ, ומיקי חיימוביץ', מגישת המהדורה, הצטרפו לאימון שטח של פלוגה בחטיבת השריון. השניים ערכו מטווח ירי במאג מצריח הטנק והתפעלו מהתוצאות (חיימוביץ', מסתבר, פוגעת היטב במטרות), התנסו בירי מהתותח ודהרו אל הרמפה מבטן תא הנהג. קשה להגדיר את המאורע כמשימה עיתונאית, אבל לפחות השניים ישרו קו עם הקולגה רוני דניאל.

נורית דאבוש

היא עצמה התרחקה ממוקדי ההשפעה, אבל בשטח עדיין מרגישים בתוצאות הפעילות של יו"ר מועצת הרשות השנייה לשעבר

יו"ר מועצת הרשות השנייה בדימוס, נורית דאבוש, יכולה לחכך ידיה בסיפוק. הלוחמת הגדולה למען המשך קיומו של ערוץ 10 אינה נמצאת עוד בתפקיד הרגולטור, וכבר רחוקה ממוקדי ההשפעה, אך תוצאות פעולותיה הניבו פירות רבים: ערוץ 10, שעמד על סף סגירה, יוסיף לשדר עד תום תקופת הזיכיונות (2013, נכון לכתיבת שורות אלו), תוך התחייבות לעמוד בחובותיו. פועל יוצא מכך הוא, שלראשונה מאז הוקם, הסכים הערוץ להכיר בחובותיו לענף הקולנוע ואף החל למלא את מחויבויותיו בתחום הפקות המקור של סוגה עילית. יתרה מכך, ההחלטות לגבי פריסת חובות הערוץ חלו גם על זכייניות ערוץ 2, קשת ורשת, דבר שהזרים מעט חמצן גם עבורן.

הדברים נראו אחרת לגמרי לפני כשנה. תקופת הזיכיון של ערוץ 10 עמדה לפוג, חובותיו של הערוץ בתחומי היצירה חצו את קו ה-100 מיליון שקל ועל פניו לא הייתה הצדקה להמשך קיום הערוץ במתכונתו.

חרף התנגדויותיהם של מנכ"ל הרשות השנייה מנשה סמירה והמשנה ליועמ"ש אבי ליכט להארכת הזיכיון של הערוץ, הדפה דאבוש כל ניסיון לקביעת מועד למכרז. בשוק לא יכלו לקוות לפקיד ציבור נאמן יותר ממנה. בזכות מהלכים חקיקתיים שקידמה, הביאה להארכת הכהונה של ערוץ 10 עד לתקופת המעבר לשיטת הרישיונות.

איגודי היוצרים

המחאה הקולנית נגד ערוצי הטלוויזיה המסחריים שככה, והאנרגיות של היוצרים הופנו בעיקר לשיתופי פעולה

בעתות מאבק על זכויותיהם ועל פרנסתם, יוצרי הקולנוע והטלוויזיה מפליאים בפעילות מחאה צבעונית ולעתים רדיקלית: אשתקד, בעיצומו של המשבר של ערוץ 10, כשברקע טענות נגד הערוצים המסחריים על ניתוב תקציבים המיועדים להפקות בסוגה עילית להפקת תוכניות ריאליטי, היו צופי הטלוויזיה עדים לסדרה של פעולות גרילה מטעם מטה מאבק היוצרים, בם השתלטות על האולפן השקוף של ערוץ 24, התפרצות לאולפן של "היום שהיה" עם גיא זהר במהלך שידור חי, הפגנות המוניות ופעילות תקשורתית ומשפטית שוטפת. כל זאת בתקציב דל, ותחת החשש כי לחברי האיגודים יש מה להפסיד. למשל: עבודה.

אולי מסיבה זו האיגודים - בהנהגת מוש דנון (בצילום) בימים אלה - כבר לא הולכים עד הסוף, ולרוב נאלצים להתפשר על הבטחות ביניים ועל הסכמים שבעל-פה מול הזכייניות, גם בידיעה שרק חלק קטן מדרישותיהם יתקבלו.

השנה, לאחר שסערה שככה, איגודי היוצרים הפכו למפויסים יותר. הם מפנים את עיקר מרצם בהופעה בישיבות ועדת הכלכלה של הכנסת ובדיונים מתונים עם ראשי הערוצים. כך ששומעים מהם פחות, אבל אולי הם משיגים יותר.

גם בשנה הבאה לא צפוי מאבק נרחב נגד גופי שידור, וחלק ניכר מהפעילות ב-2011 יוקדש לניסיונות שימור זכויות יוצרים של תסריטאים ישראלים במעמד מכירת הסדרות שכתבו לחו"ל.

אגודת העיתונאים

העיתונאים לא מאוגדים כמו בעבר, אבל האגודות עדיין פה, מנסות לשוב ולהיות רלוונטיות בעולם של עיתונות מתחדשת

אגודת העיתונאים השיקה אתר אינטרנט חדש, שבמבט ראשון נראה כאתר סאטירי: בעמוד הבית מופיעה מודעה אודות "קורס אינטרנט מתקדם לעיתונאי רשות השידור", ובפינה אחרת מופיע קישור לקטע וידיאו המציע "טיפים לעיתונות חוקרת". חיפשתי היכן יש: "הלוואות בריבית נמוכה לעיתונאים המעוניינים להגיע לכנס העיתונאים באילת", אבל בדיקה מעמיקה יותר העלתה כי הם רציניים.

אז חלק ניכר מהעיתונאים לא הצליחו להגיע לכנס באילת, ובכל זאת, הוא נערך ויצק רלוונטיות לגוף שלעתים שכחנו מקיומו. בזמן שאגודת העיתונאים בתל אביב, בראשות יוסי בר-מוחא (בצילום), נאבקת לחזק את מהותה ולהתארגן לעולם המתחדש של העיתונות, האגודה בירושלים מקדישה מרץ רב למאמצי הרפורמה ברשות השידור. כך שגם אם העיתונאים מאוגדים פחות, האגודות עדיין פה.

רפי רשף

הוא כבר לא מבקש לקבוע סדר יום, אלא בעיקר מנסה להגיש רגעים חדשותיים משמעותיים במשבצת הטבעית שלו

רפי רשף לא מחפש להופיע ברשימת המשפיעים בתקשורת. כבר לא. כבר שנים שהוא במשבצת שלו, הקבועה והנוחה והטבעית, בחמש בערב. הוא מבקש להשפיע על דעת הקהל בדרכו הוא. להיות טוב במה שהוא מצוין בו. לא להוביל ברשימות. להיות המתווך בין הסיפור החדשותי לבין הצופה - או המאזין - בצורה עניינית, רהוטה ואמינה. רשף הוא מראיין מעולה. קשוב, נינוח, שואל שאלות מדויקות, מתמצא בעומקי הפרטים, מנוסה. לא מטיף, לא דרמתי, לא מבקש לקבוע סדר יום, אלא בעיקר מנסה להגיש רגעים חדשותיים משמעותיים במציאות שלא תמיד מובנת, מציאות חברתית ופוליטית שבה רב הנסתר על הגלוי, והאינטרסים רבים מספור.

"חמש עם רפי רשף" בערוץ 10 רצה כבר חמש שנים, בחברת הפקות שבעלותו המשותפת (נינה הפקות), והשעה כן מחייבת. את "נכון להבוקר" בגל"צ עזב לפני כשנתיים, על מנת להקדיש את זמנו לתוכניתו היומית, להיות מעורב בפרטים הקטנים כבגדולים. באחרונה סירב רשף לזוז שעה קדימה בלוח השידורים, לאחר שערוץ 10 שיבץ את תוכניתו של גיא פינס ב-19:30, שעה שבה משודרת "לונדון וקירשנבאום". רשף היה נחוש דיו, ו"לונדון וקירשנבאום" קוצרה.

בעבר ניסה את מזלו במחוזות נוספים, בצורות אחרות של תוכניות טלוויזיה -תוכנית אירוח, למשל. זה לא הוא, אמר אחרי הרפתקה כושלת בקשת, ערוץ 2, אי-שם בתחילת העשור. מה לרשף ולתוכנית אירוח? הוא הרי לא טיפוס שמארח. הוא הכל חוץ מאשר בדרן. והוא הרבה יותר מכוכב. רשף כבר מזמן הפך מכוכב לסמל. הלוגו שלו הוא שעון שמחוגיו מורים על השעה חמש.

המקומונים

האינטרנט התעצם, המשכורות הצטמקו והחתרנות נעלמה. אחרוני המקומונים האיכותיים עוזבים את העיר

למקומונים עדיין קהל קוראים ומפרסמים נאמן, ובכך חשיבותם עבור המו"לים של העיתונים היומיים הגדולים. אלה גורסים כי תפקידם המשמעותי ביותר של המקומונים הוא לייצר הכנסות מפרסום, ובכך להקטין את הפסדיהם ההולכים ותופחים. אך המציאות השתנתה. בעבר, את המקומונים, אפשר היה לחלק לשני סוגים: התל אביבים והירושלמים, וכל היתר מקומוני הרשת.

היום, כבר קשה לבצע את ההפרדה: התל אביביים והירושלמים, בראשם "העיר" ו"כל העיר", איבדו מההילה שאפפה אותם זה שנים כמעצבי דעה וטעם, הפועלים - לעתים תוך תחושת שליחות או חתרנות - להביא לקורא את הדופק של העיר, את ההתרחשויות הנסתרות מעין, ובעצם פועלים כדי להפוך את העיר לגדולה ונוצצת יותר משהיא באמת.

כעת הם ככל מקומוני הרשת ברחבי הארץ - אחידים בצורתם הגראפית, דלים באינפורמציה חדשותית ובכתבות מגזין. ניתן להסביר זאת במשכורות העיתונאים המצטמקות, המסרסות לוחמניות וסוגרות את ההזדמנויות לפיתוח קריירה, שבעבר היו טמונות בכתיבה במקומון.

המסמר האחרון בארון הקבורה של המקומונים האיכותיים ננעץ החודש, עם סגירת מקומון "העיר" התל אביבי, אבן יסוד בעיתונות הישראלית ובתרבות התל אביבית. במקומו ייצא מקומון אחר, מעין גרסה חיוורת לעיתון שבעבר קריאה בו היוותה את שער הכניסה לסוף השבוע.