כותב אורח: הפוסט ג'ורנליזם על-פי עמנואל רוזן

האיש המשפיע ביותר השנה בתקשורת הישראלית לא מופיע כאן, ברשימת המאה. זהו ילד חסר אחריות מעוספייה, שזרק גחל בוער ליער יבש ועורר את העיתונים וערוצי הטלוויזיה, חובבי האייטמים הביטחוניים, הפליליים והפוליטיים, לקמפיין חסר תקדים של אג'נדה אזרחית לתפארת - חזק יותר מהאיום האיראני, נוקב יותר מסקירת תהליך השלום הגוסס. בבוקר בהיר ולוהט אחד גילתה לפתע התקשורת שהממשלה מפקירה את אזרחיה.

יותר משהיא משפיעה, התקשורת הישראלית מושפעת. היא חזקה, היא נפוצה, היא מגיעה לכל בית, אבל הולכת במרבית המקרים בנתיב הבטוח של המיינסטרים. תוקפת, אבל לא מהפכנית. מגיבה, אבל ממעטת ליזום, נגררת ולא גוררת. ראש הממשלה לא מקבל אצלה הנחות, אבל כללי המשחק נשמרים. כדי לומר בפריים-טיים שנתניהו שקרן ופחדן וצריך לעמוד לחקירה פלילית, נדרש אסון נוראי ואב שכול ונסער שמתייצב עם דף כתוב לראיון בשידור חי במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2.

התקשורת בארץ לא מצליחה, ואולי גם לא יכולה, להתנתק ממדינה שאזרחיה הפכו אדישים. סף הגירוי הפך כל כך גבוה, עד ששום דבר פחות משריפת ענק שגובה עשרות הרוגים, לא מסוגל להחזיק מעמד ומים יותר מכמה שעות. תוחלת החיים עולה, אבל תוחלת חייה של הכותרת הראשית יורדת והולכת.

העייפות הציבורית נובעת גם משיטפון אדיר במידע ובכמות האמצעים והעיתונאים המוסרים אותו. היום כבר אפשר לכנות את הבעיה הזו בשם "תסמונת ויקיליקס". מסמך מודלף אחד יוצר סערה גדולה, שניים מחזיקים עדיין עניין. אבל מאות אלפי הדלפות יוצרות זילות למונח "חשיפה". וכמו בבולימיה שכפה עלינו ג'וליאן אסאנג', ככה גם בתקשורת. זרם בלתי פוסק של תוכניות תחקירים וחשיפות ופרויקטים מיוחדים ואתרי אינטרנט שיוצרים כותרות ראשיות אחת לשעה, כל אלה יוצרים בסופו של דבר שובע ואדישות ומקשים על היכולת להשפיע ולהזיז.

בשלב מסוים השנה, פרסמו במקביל שלושה כלי תקשורת מרכזיים את אותם פרטים בלעדיים בפרשת המסמך של בועז הרפז. אלא שמה שצריך היה להזעיק שמים וארץ, וכונה על ידי מקורבי שר הביטחון ברק כניסיון לפוטש בצמרת המטה הכללי, חלף מן העולם כלעומת שבא אל מול פיהוקים של קהל צופים וקוראים משועמם. ברק זעם והדליף, אשכנזי נלחץ והדליף - וכלום לא קרה. ההמונים מיהרו לחטט בתחתוניו של אורי בר-לב, ואפילו הצהוב הצהוב הזה לא החזיק מעמד יותר מאשר כמה ימים.

גם לנו יש פרידמנים

יש לנו תקשורת טובה. חקרנית, איכותית ובעיקר חושפת. אילנה דיין ורביב דרוקר, בן כספית ונחום ברנע, גידי וייץ ואיילה חסון ועוד רבים וטובים ממלאים את חלקם בזכותו של הציבור לדעת. איכות התחקירים והכתבות, הסרטים התיעודיים והראיונות הנוקבים, לא נופלת מזו של התקשורת האמריקנית או הבריטית. אנחנו נוטים להתעלף מהתרגשות ולצטט באובססיביות כל הגיג ודבר פרשנות של בכיר עיתונאי העולם תומס פרידמן, אבל הפרידמנים שלנו חושפים לא פחות וחריפים לא פחות מהמקור.

דווקא ויקיליקס וחשיפותיו אפשר לנו לחכך השנה ידיים בהנאה. לבד מהמון צבע ופרטים, חלקם מרתקים, לא למדנו שום דבר מסעיר או חדש שהפיל אותנו מהכיסא. אחרי המחדל הגדול של שיחות אוסלו 1993, שנעלמו מעיניה של התקשורת הישראלית, הכל, פחות או יותר, גלוי וידוע.

הבעיה, לפיכך, איננה בחשיפת המידע. הבעיה היא בהשפעה. התקשורת משפיעה, אבל לא כפי שהייתה רוצה לראות את עצמה. היא צוברת ניצחונות טקטיים ומכריעה קרבות - אבל במלחמה הגדולה על היכולת לשנות באמת, הכלבים קצת נובחים וקצת נושכים, והשיירה של ביבי והרב עובדיה עוברת וממשיכה בדהירתה אל הלא נודע. ידע הוא כוח, אבל בתנאי שיש אזרחים שרוצים ויודעים איך להשתמש בו.

רבות נכתב על "העיתון של ביבי". "ישראל היום", עם כל העוצמה והתפוצה והכותרות שבישרו על "נתניהו שעמד במבחן האש", החינמון לא יכול להשפיע באמת אל מול המציאות שכופה את עצמה על התקשורת. מונולוג יזום אחד של ניצב בדימוס זאב אבן-חן קובר באחת את השפעת המיליונים של שלדון אדלסון בניסיונו לייצר עיתון נפוץ שיהיה סלחני יותר כלפי ראש הממשלה. הצלחתו הגדולה של "ישראל היום" הייתה השנה ביכולתו לעצבן ולערער את שלוותם וביטחונם העצמי של בעלי הבית בעיתונים הוותיקים, בעיקר בזה שהוא העיתון של המדינה. השפעה? לא ממש. עדיין לא.

התקשורת היא חלק בלתי נפרד מאתנו. גם אם לא תמיד אנחנו מרגישים או מודים בכך. לכל אחד ממאה האנשים, המופיעים ברשימה כאן, יש חלק קטן ולעתים גדול בעיצוב תפיסת עולמנו ובשליטה על המידע שאנחנו מקבלים. גם בעידן הפייסבוק והאייפון, אין עדיין תחליף לעיתון היומי, ליומן החדשות ברדיו, למהדורה בערב ולתוכנית התחקירים בלילה. שיטפון המידע פוגע, האדישות מחלישה, אבל התקשורת עדיין חיה ולפעמים אפילו בועטת.

מצד שני, עצם העובדה שאיש השנה בתקשורת הישראלית הוא הילד האלמוני מעוספייה ואיש השנה בתקשורת העולמית הוא מייסדו של אתר הדלפות - ושניהם מן הסתם לא עיתונאים - אומרת בכל זאת משהו על יכולתה של התקשורת המסורתית להשפיע, להזיז, לשנות ולעצב באמת את חיינו במאה ה-21.