פנים אל מול פנים

עם התקדמות טכנולוגיית האנימציה הקולנועית, עולה התהייה מתי יופק סרט שבו יופיעו דמויות מונפשות, שאותן לא נוכל להבדיל משחקנים חיים.

כיום, גם דמויות המאוירות בכישרון רב לא נראות עדיין כבעלות חיים אמיתיים. ייתכן ויהיה קשה להתגבר על האתגר הזה, שכן המוח יודע להבחין היטב בין פנים חיות לבין ייצוג דומם המחקה אותן.

במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת Psychological Science ביקשו החוקרים פרופ'טליה ויטלי וקריסטין לוזר לאתר את הרכיב החמקמק הזה, באמצעותו אנחנו מבדילים בין הפרצוף החי לדומם.

עוד משחר האנושות המוח ערוך לזהות פנים, עד כדי כך שאנו נוטים לראות פנים בכל מקום - בעננים, בירח, בציור בקטשופ על פרוסת לחם ואפילו מעל דפי העיתון :-). ואולם, רוב בני האדם יודעים לציין מתי מדובר בפנים שיש מאחוריהן ייצור תבוני אמיתי. זאת, גם אם מדובר, למשל, בפנים מעוותות לאחר אסון או בפני חיה לא מוכרת.

כדי להבין כיצד בני האדם עושים זאת, יצרו החוקרים באמצעות תוכנת מחשב תמונות שמורכבות מתווי פנים של בובה ושל אדם הדומה לה. התמונות נעו על רצף שבין תמונה שעיקרה אדם לכזו שעיקרה בובה.

על המתנדבים היה להכריע מי מהמצולמים הם בובות ומי בני אדם (בפועל, כאמור, כל התמונות היו שילוב). מהמחקר הסתבר כי העיניים עשו את ההבדל - כשהעיניים בתמונה נלקחו מהאדם, נטו המתנדבים להחליט שהתמונה היא של בן אדם.

במחקר נמצא עוד כי כדי שפנים ייתפסו כחיות בדרך כלל היה דרוש כי כ-2/3 מהם יגיעו מתמונתו של האדם האמיתי, ורק שליש או פחות מבובה. כלומר, אנחנו לא ממהרים להאמין שדמות היא חיה.

"בני אדם הם יצורים שמחפשים קשר", אומרת ויטלי. "לכן, הם מוכנים להקדיש תשומת לב לפנים רק אם אנחנו חושבים שיש מאחוריהן גם מישהו לדבר איתו".

בין אלה שלא מזהים לבין אלה שמזהים יותר מדי טוב

מחקר זה, של זיהוי פנים חיות לעומת פנים של בובות, מצטרף לעולם שלם של מחקרים העוסקים בזיהוי פנים. לתהליך זה מוקצה חלק ייחודי מהמוח האנושי, ואין להתפלא על כך - זיהוי פנים הוא חלק חשוב מהחיים החברתיים, במיוחד בעולם המודרני שבו דמויות חולפות מול עינינו במהירות אדירה. בין הפנים שאנחנו רואים במציאות לבין אמצעי התקשורת המתקיפים אותנו, כנראה נתבונן בפניהם של למעלה מ-100 אלף אנשים במהלך חיינו.

עלינו לזהות את הפנים גם כשהן עצמן משתנות עם הגיל, שינוי תסרוקת, השמנה או הרזיה, ניתוחים פלסטיים וכדומה, ולברור אותם באופן ייחודי מתוך מגוון אדיר של זיכרונות מפנים אחרות, שגם בהן היו בדרך כלל זוג עיניים, אף, אוזניים, פה ושיער.

היכולת לזהות פנים בקלות היא כישרון תורשתי, שמגיעה לשיאה סביב גיל 30 ואז דועכת. העיניים הן המפתח לזיהוי, ואחריהן הפה והאף. מחקרים הראו כי ניתן לזהות פנים רק עפ"י העיניים, ואילו כשחסרות העיניים ויתר הפנים גלויות, הזיהוי קשה.

מחקרי הדמיית מוח שנערכו באוניברסיטת תל אביב במעבדתה של ד"ר גלית יובל, הראו כי כשאנחנו נתקלים בפנים מוכרות עם תוספת רלבנטית, כמו משקפיים או זקן, אנחנו משלבים את המידע ב"תיק" ששמור אצלנו לגבי אותם פנים, ואילו מידע לא רלבנטי, כמו הביגוד או הכיסא עליו יושב אותו אדם, לא נאגר שם.

זיהוי הפנים לא ברור מאליו עבור כולם. כ-2% מבני האדם סובלים מפרוספוגנוזיה - חוסר יכולת לזכור פנים. ברמות הקשות, הנובעות בדרך כלל מפגיעה מוחית, עלולים החולים לא לזהות את בני משפחתם או את עצמם, ואף להתבלבל בין פנים לבין חפצים דוממים (כמו בספר "האיש שחשב שאשתו היא כובע" מאת הנוירולוג אוליבר סאקס).

כ-2% מהאוכלוסייה סובלים מההפרעה ברמות קלות יותר, בדרך כלל כתופעה התפתחותית, תורשתית בחלקה, בדומה לדיסלקציה. חלק מהסובלים מפרוספגנוזיה מסוגלים לצייר פנים, לתאר איך פנים מסוימות נראות, לקרוא הבעות פנים, אבל לא להבדיל בקלות בין בני אדם.

בצד השני של הסקאלה, ישנם "מזהי העל" - אותם אנשים שיכולים לזכור אף מישהו שרקד לידם במסיבה לפני 5 שנים. גם לקבוצה זו יש בעיות - הם נוטים לזהות אנשים שלא מזהים אותם חזרה וכשמתגלה המקור האזוטרי להיכרות, כולם מובכים.

לא מכירים את עצמנו

ומה לגבי זיהוי עצמי? עד כמה חזק ויציב הייצוג שיש לנו במוח של הפנים שלנו עצמנו? מסתבר שלא כל כך. החוקר ד"ר מנוס צקיריס מאוניברסיטת לונדון העמיד נבדקים בסיטואציה שבו אדם שעמד מולם חיקה את כל תנועותיהם, כאילו היה מראה. חברי קבוצת ביקורת באותו מחקר עמדו מול אותו אדם גם כן, אך הוא לא חיקה אותם אלא התנועע באופן עצמאי.

לאחר מכן ניתנו לאותם נבדקים תמונות של עצמם, כשבחלקן שולבו תווי פנים של אותו חקיין. הנבדקים, שחוקו לפני רגע, טעו יותר ובחרו ביותר תמונות שבהן שולבו תווי פנים שלא שלהם. הנבדקים שלא חוקו בחרו בהצלחה רבה יותר את תמונותיהם האמיתיות. מסתבר, שאנחנו לא מכירים את עצמנו עד כדי כך טוב. בעצם, אנחנו מכירים רק את המראה.