ההתיישנות חילצה את סומך-חייקין וש. הורוביץ מתביעת רשלנות

התביעה, בסך 3.6 מיליון שקל, נדחתה על הסף ■ נקבע כי דווקא התובעת נהגה בחוסר תום-לב כשהסתירה מבית המשפט במכוון את המועד שבו נודע לה לראשונה על הנזק

ביום האחרון של חודש מאי 2000, חתמה החברה "שאנקול לשיווק (1937) בע"מ" הסכם, שבמסגרתו היא רכשה את מניותיה מידיה של החברה "ICI ple". בתכנון ההסכם ובעריכתו יוצגה שאנקול בידי בעלי מקצוע בולטים ומוערכים: משרד רואי החשבון סומך-חייקין ומשרד עורכי הדין ש. הורוביץ ושות'.

חרף זאת שכוונתה של שאנקול היתה להימנע מתשלום מס בגין העסקה, בעקבות מימוש ההסכם היא חויבה בתשלומו, ובמסגרת פשרה מול שלטונות המס היא שילמה מס בשיעור 2.7 מיליון שקל.

בחודש אוגוסט 2010, למעלה מ-10 שנים לאחר חתימת ההסכם האמור, הגישה שאנקול תביעה נגד המשרדים האמורים. בתביעתה היא טענה (באמצעות עו"ד יוסף ברוך) כי רשלנותם המקצועית, בתכנון ובעריכת ההסכם, היא שהביאה לחיובה במס.

לטענתה, לו היו המשרדים האמורים נוהגים בצורה מקצועית - ניתן היה להימנע מתשלום המס. סכום התביעה עמד על 3.6 מיליון שקל, והוא כלל גם את גילום המס על הנזק שלטענתה נגרם לה.

הנתבעים, שיוצגו בידי עורכי הדין יורם בר (ממשרד כספי), עזגד שטרן וגיא ורטהים (ממשרד ש. הורוביץ), מיהרו והגישו בקשה לסילוקה על הסף של התביעה מחמת התיישנות. בקשתם זו התקבלה, התביעה נדחתה על הסף, ושאנקול חויבה לשלם להם הוצאות בשיעור 50 אלף שקל.

בפסק דינו אזכר שופט בית המשפט המחוזי במרכז, בנימין ארנון, את הדין שלפיו הזכות להגיש תביעה בעניין שאינו במקרקעין מתיישנת בחלוף 7 שנים מן היום שבו נולדה עילת התביעה. עוד הוא אזכר כי בנוגע לתובענות על עוולות, היום שבו נולדה עילת התביעה הוא היום שבו אירע הנזק. "נטל ההוכחה לקיומה של התיישנות מוטל על הטוען טענה זו", המשיך בנימין במושכלות יסוד.

משבמקרה הנדון לא היתה מחלוקת בנוגע לכך שמאז היום שבו אירע הנזק ועד למועד הגשת התביעה חלפו למעלה מ-7 שנים, קבע ארנון כי הנתבעים הרימו את הנטל האמור.

או-אז הוא פנה לדון בחריגים לכלל התיישנות. זו הפעם הוא קבע כי על הטוען לקיומו של חריג שכזה מוטל הנטל להוכיח כי התקיימו הנסיבות המצדיקות סטייה מכלל התיישנות.

במילים אחרות: על שאנקול היה להוכיח כי לאור החריגים לכלל ההתיישנות, תביעתה לא הוגשה באיחור, וזכותה להגישה לא התיישנה.

חריגים לכלל ההתיישנות

אחד החריגים לכלל ההתיישנות חל במקרה בו העובדו המהוות את עילת התביעה, נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה הוא לא היה יכול למנען. במקרה כזה תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו העובדות לתובע.

חריג נוסף חל על תביעות נזיקין. כאשר מדובר בתביעה בגין נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל, יחל מניין תקופת ההתיישנות מן היום שבו אירע הנזק. ואם הנזק לא התגלה ביום שאירע, יהיה היום הקובע זה שבו הוא נתגלה. תביעה שתוגש בגין נזק שכזה תתיישן בכל מקרה אם לא תוגש בתוך 10 שנים מיום אירוע הנזק.

"כאשר הנזק מתגלה על-ידי התובע עד 3 שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא 7 שנים מיום הגילוי; כאשר הנזק מתגלה על-ידי התובע למעלה מ-3 שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא 10 שנים מיום התרחשות הנזק", הסביר ארנון את החריג האחרון.

הוא הזכיר גם כי החריג הראשון, זה הדוחה את תחילת תקופת ההתיישנות למועד שבו העובדות המהוות את עילת התביעה נודעו לתובע, אינו תלוי באורך התקופה שחלפה מאז היוולד עילת התביעה ועד שייוודעו לתובע העובדות המקימות אותה.

ארנון התחקה אחר מועד גילויו של הנזק, ששאנקול טענה שנגרם לה בכך שהיא נדרשה לשלם מס בגין העסקה. בקשר לכך הוא ראה להדגיש כי לאורך כל הדרך נמנעה שאנקול מלציין את התאריך המדויק שבו נערכה הביקורת של רשות המסים, שבעקבותיה הוטל עליה המס הנטען, או את המועד שבו הודיעו לה שלטונות המס לראשונה אודות תוצאות הביקורת. כך קרה למרות שהוענקו לה הזדמנויות חוזרות ונשנות לגלות פרט מהותי זה.

"התאריך היחיד אותו הסכימה התובעת לחשוף הוא תאריך הוצאת השומה הסופית ביום 28.4.2004. מיום זה ועד ליום הגשת התביעה חלפו למעלה מ-6 שנים ו-3 חודשים", המשיך ארנון.

אלא שהליך בירור מחלוקות בנוגע לשומות מס אינו הליך קצר. לארנון לא היה ספק כי השומה הסופית הוצאה זמן לא קצר לאחר אותה ביקורת מס. "עוד בטרם הוצאה לתובעת השומה המחייבת אותה בתשלום מס בגין העסקה נשוא ההסכם, אשר על-פי הנטען על-ידה נעשה ונערך על סמך הייעוץ הרשלני שניתן לה על-ידי הנתבעות - התגלו לתובעת 'ניצני הנזק' הצפוי לה", קבע ארנון.

מועד גילויו של הנזק

בהקשר לכך הוא אזכר את ההלכה, שלפיה "המועד אליו יש להתייחס כמועד בו 'נתגלה' הנזק לניזוק איננו דווקא המועד בו קיימת אצל הניזוק ידיעה שלמה על הנזק ועל מלוא היקפו, שכן 'נתגלה אין פירושו נתגבש - אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק-הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר'".

"גילוי הנזק כמוהו כיריית הזנקה של התובע לתחילת מסלול מירוץ ההתיישנות, אך אין להמתין עד לגילויו המלא של הנזק ודי בסימני הנזק", המשיך ואזכר.

כך, על-פי ארנון, מרגע שנודע לשאנקול אודות עמדת שלטונות המס, היתה לה ידיעה בדבר האפשרות שנגרם לה נזק מיסויי. לפיכך, "אף בטרם ידעה את כימותו והיקפו המדויקים - החל מירוץ ההתיישנות".

בקשר לכך הזכיר ארנון גם כי הנטל להוכיח את התקיימו של חריג לכלל ההתיישנות היה מוטל על כתפיה של שאנקול. כך היה עליה להוכיח מהו המועד שבו התגלו לה לראשונה, או היו יכולות להתגלות לה, העובדות המקימות את עילת התביעה.

"ניתן להניח כי אילו הובאו על-ידי התובעת הראיות בדבר המועד בו נודע לה לראשונה על נזקה - הן ככל הנראה היו תומכות דווקא בגרסת הנתבעות ולא בגירסתה", ציין ארנון.

"משנמנעה התובעת לפרט כנדרש ממנה מהו המועד בו נודע לה לראשונה על עמדת רשויות המס ביחס לחיובה הצפוי במס... פעלה התובעת שלא בתום-לב, תוך הסתרה מכוונת של עובדות העלולות להפריך את גירסתה לגבי תקופת ההתיישנות", סיכם ארנון.

הוא דחה גם את טענת שאנקול, שלפיה במקרה זה יש להבחין בין מועד גילוי הנזק לבין מועד גילוי הקשר הסיבתי שבין הנזק המיסויי לבין מתן הייעוץ הרשלני הנטען.

"כשם שדי בהתגלות של 'ניצני נזק'... כך גם ניתן להסתפק בגילויו של 'קצה חוט' בדבר קיומם של רכיבים אחרים של עילת התביעה, כגון רכיב הקשר הסיבתי", קבע ארנון. "כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע... ודי כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע".

ארנון סיכם כי במועד בו נודע לשאנקול לראשונה אודות עמדת רשות המסים באשר לחיובה הצפוי במס בגין העסקה, נמצאו אצלה גם הידיעה, או לפחות "קצה החוט", "החשד", "הבסיס לסברה" הנדרשים, אודות הקשר הסיבתי שבין הרשלנות הנטענת לבין הנזק.

גם בקשר לכך עמדה לשאנקול לרועץ העובדה שלפיה היא הסתירה את המועד האמור. "במקרה הנוכחי רכיב הקשר הסיבתי מהווה חלק מרכיב הנזק שבעילת התובענה", חרץ ארנון - וקבע כי לא ניתן להחיל על המקרה חריג כלשהו לתקופת ההתיישנות הרגילה הקבועה בדין.

למעלה מן הצורך, הוא קבע כי המועד אליו יש להתייחס כמועד בו נודעה עילת התביעה הנו יום חתימת ההסכם - ולא מועד ביצועו.

הוא הוסיף וקבע כי ההתרשלות הנטענת התרחשה בתקופה שקדמה לחתימת ההסכם, עוד בשלב הייעוץ לקראת הכנתו, ולכל המאוחר בעת חתימתו. כך, גם נוכח המחסום הסופי בן 10 שנים הקבוע בדין בהקשר זה, נגזר דינה של התביעה להידחות מחמת התיישנות.

ארנון לא ראה עצמו פטור מלדון בטענה נוספת של שאנקול. על-פיה, היחסים בין רואי החשבון ועורכי הדין הנתבעים לבינה היו יחסי נאמנות. לטענתה, יחסי הנאמנות הופרו, ועל-פי הדין במקרה כזה, המועד הפותח את מירוץ ההתיישנות הוא זה שבו סירבו הנתבעים-הנאמנים להכיר באחריותם.

לצד זאת שטענה זו כלל לא הועלתה בכתב התביעה, דחה אותה ארנון גם לגופה. (ת"א 18337-08-10).

בית המשפט דואג לעורכי הדין ולרואי החשבון

בפסק הדין יש קביעות משמעותיות ליחסי עורכי דין ולקוחותיהם - ולמעשה ליחסים שבין נותני שירותים ללקוחות.

בהצדיקו את קביעתו בעניין ההתיישנות, קבע ארנון בין היתר כי "הטלת חובה על עורך דין לשמור על ראיותיו למשך תקופת התיישנות שמניינה יחל רק לאחר סיום מועד מימוש החוזה שערך, תביא לפגיעה בלתי מידתית בזכויותיו של עורך הדין. גישה שכזו תביא לאפלייתו לרעה של עורך הדין ביחס לנתבע רגיל אשר נדרש לשמור על ראיותיו למשך זמן קצר ומוגבל יותר, כקבוע בחוק ההתיישנות. גם אינטרס ההסתמכות של עורך הדין ייפגע, שכן במשך תקופה ממושכת מאוד הוא לא יוכל לדעת מצב זכויותיו וחובותיו, ואף לא את מצבו המשפטי והכלכלי, מאחר שכל עוד לא תסתיים תקופת מימוש החוזה שערך - לא ניתן יהיה להתחיל במניינה של תקופת ההתיישנות".

בהתייחסו לטענת שאנקול בדבר הפרת יחסי הנאמנות שעורכי הדין ורואי החשבון חבו כלפיה לשם הארכת תקופת ההתיישנות, קבע ארנון: "בנוסף ל'חובת הזהירות' המוטלת על עורך הדין שלא לפעול באופן רשלני העלול לפגוע בלקוחו, מוטלת על עורך הדין גם 'חובת נאמנות' הדורשת ממנו שלא לפעול במכוון ובמודע תוך ניגוד אינטרסים או בניגוד לטובת לקוחו".

הוא הסב את תשומת-הלב לכך שבכתב התביעה לא עלתה כלל הטענה כאילו הנתבעים הפרו את "חובת הנאמנות" המוטלת עליהם ופעלו באופן מכוון ומתוך מודעות באופן המנוגד לאינטרס של שאנקול כלקוחה שלהם.

הוא הוסיף וקבע כי גם לו שאנקול היתה טוענת כך - לא היה בכך כדי לדחות את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות למועד בו הנתבעים היו כופרים בחובתם לפצותה.

"קבלת טענת התובעת בעניין זה תביא לכך שגם עשרות שנים לאחר מועד מתן הייעוץ ניתן יהיה לפנות בדרישה לעורך דין בטענת התרשלות או בטענה של הפרת חובת הנאמנות, ורק לאחר סירובו של עורך הדין לפצות את לקוחו יחל, לגרסת התובעת, מועד תחילת מרוץ ההתיישנות", קבע ארנון והוסיף: "קבלת טענה מעין זו מנוגדת באופן מוחלט לרציונל העומד בבסיס רעיון ההתיישנות".

"ניתוח הדברים המובא לעיל מתייחס לא רק לעורכי דין ולרואי חשבון אשר נתנו ייעוץ מקצועי במקרה הנוכחי - אלא ניתן ליישמו, בשינויים המחויבים, גם לנותני שירותים אחרים העוסקים בתחומי ייעוץ נוספים", שיווה ארנון לקביעתו נופך עקרוני.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988