"יש בארץ יותר סוכני שחקני כדורגל מאוהדים. זה לא הגיוני"

על אף המצב הכלכלי הרעוע של בית"ר ירושלים, רצו במועדון לנצל את חלון ההעברות של אמצע העונה לצורך התחזקות והנחיתו למבחנים את המגן השמאלי הארמני אטראק אנדר קיאן, שמגיע ממרכז הטבלה של הליגה השנייה במדינה האקס סובייטית. את השחקן עלום השם הביא ארצה סוכן השחקנים יניב ירון, אלא שבמהרה התקבלה במשרדי הקבוצה שיחה, שבה טען הסוכן יוסי גרוס כי השחקן הוא דווקא קליינט שלו. בבית"ר לא אהבו את המהומה, בעיקר נוכח היכולת הלא מרשימה שהפגין קיאן באימונים, אך הם כבר רגילים לתופעה.

"לא להאמין שבשביל עסקה כל-כך זולה ועמלה של שקל וחצי שני סוכנים רבים", מתמרמר סקאוט המועדון והקפטן לשעבר, דוד אמסלם. מאמן הקבוצה אורי מלמיליאן נשמע מפוכח יותר ומפנה אצבע מאשימה לבועה שמתפתחת, ודווקא לא בשוק הנדל"ן או בסקטור חיפושי הנפט: "יש בארץ יותר סוכנים מאוהדים, 5,000 סוכנים על כל שחקן. זה כבר לא הגיוני".

ממליאן מגזים כמובן אבל צודק במהות הדברים. מספר סוכני השחקנים בישראל גדל בעשור האחרון פי שלושה בשל ההקלות בתנאים לקבלת רישיון.התוצאה אינה אימפריית כדורגל, למקרה שתהיתם, אלא אימפריה של עסקני כדורגל, שבה היחס בין מספר הכדורגלנים למספר הסוכנים חסר פרופורציות. כך, לא פחות מ-67 סוכנים מורשים רשומים בישראל, כשאליהם מצטרפים גם עורכי הדין שפטורים מהצורך בהוצאת תעודת סוכן ומרישום בהתאחדות לכדורגל, ועוד כמה עשרות סוכנים הפועלים ללא רישיון.

אבל גם אם נתעלם מעורכי הדין ומהסוכנים הלא מורשים, 67 סוכנים ברישיון לכשעצמם מהווים אנומליה ביחס לעולם הכדורגל. קחו למשל את דנמרק, מעצמת ספורט ומדינה עם גודל אוכלוסייה דומה ומספר שחקני כדורגל פעילים דומה (כ-5,000 בישראל וכ-6,000 בדנמרק). במדינה הנורדית, שזכתה באליפות אירופה בעבר וייצאה כוכבי ענק למועדוני העילית של היבשת, רשומים בסך-הכול 44 סוכנים. בצ'כיה, המייצאת את שחקניה לכל הליגות הבכירות ביבשת, רשומים רק 34 סוכנים, וגם במדינות כדורגל גדולות בהרבה מישראל, הן בשטח והן במסורת, כמו פורטוגל, מולדתו של כריסטיאנו רונאלדו, רשומים בסך-הכול 59 סוכנים.

"זה חלק מהאופי הישראלי, לנסות למצוא כסף קל, לחשוב שאפשר לעגל פינות ולהפוך לסיפור הצלחה בלי עבודה קשה", מנתח רוני רוזנטל, לשעבר שחקן ליברפול ונבחרת ישראל, וכיום סוכן שחקנים פעיל באנגליה. "אנשים בארץ רואים את הסוכנים הגדולים וחושבים שזה פשוט ושאפשר 'להביא מכה' בקלות. בפועל רובם לא מתקרבים לכך אפילו".

- ובאנגליה אין סוכנים כאלה?

"ברחבי העולם יש סוכנים איכותיים יותר ופחות, הבעיה בישראל, בעיקר בשנים האחרונות, היא שפרט לכמה יחידי סגולה איכותיים, רוב הסוכנים לא באמת מקצועיים ולא יכולים באמת להצליח לאורך זמן".

 שחר גרינברג (מימין), ג'קי דהאן ושלמה שטרן. / צלם : שחף הבר

"אני כבר מתבייש לקרוא לעצמי סוכן כדורגל", מלין ג'קי דהאן, הפועל בתחום מעל לעשרים שנה. "פעם זה היה מקצוע מכובד, היום הרבה פחות. נהיה ממש שוק. עובדתית אני גם לא רואה מצב ששבעים סוכנים יכולים להתפרנס כאן. השוק קטן מדי. כשאני התחלתי היו פחות מעשרה. זה בסדר שיש צמיחה, אבל בשלב מסוים נוצרה אינפלציה.

"נכנסו לשוק סוכנים שטרפו את הקלפים והורידו את הרמה שזה פשוט גועל נפש. זה מביש, אבל זה מה שקורה בשטח ואין לך ברירה חוץ מלהתמודד עם זה. כמעט אין לויאליות בין שחקנים לסוכנים, ובטח לא בין סוכנים לסוכנים".

"בתור סוכן צעיר", אומר עו"ד שחר גרינברג, שהחל לעסוק בייצוג שחקנים לפני כשנה וחצי, "אני יכול להגיד לך שאתה תמיד צריך להסתכל אחורה ולוודא שלא יבוא אחד הכרישים ויחטוף לך את השחקן שטיפחת והשקעת בו, רגע לפני שאתה אמור להרוויח את העמלה שלך. אין סוכן שיכול להגיד שלא חטפו לו שחקן מתחת ליד לפחות פעם אחת".

רונן קצב, גדול הסוכנים בארץ ומי שיחד עם אחיו גלעד מייצג למעלה ממאה כדורגלנים בארץ ובעולם, בהם גם כוכבי נבחרת ישראל יוסי בניון ודודו אוואט, מאשר ומפנה אצבע מאשימה לעבר ההתאחדות לכדורגל: "גם לי גנבו שחקנים שהיו תחת חוזה בלעדיות אצלי, וכשפניתי להתאחדות אמרו לי לתבוע באופן אזרחי. אז למה אני משלם להם? אין לי בעיה שסוכן אחר יתקשר לשחקן שלי ויברר אם יש לו סוכן ויגיד לו שהוא מעוניין לייצג אותו. אבל למה ללכלך ולהשמיץ? זה כבר ממש לא לעניין".

תגובת מנכ"ל ההתאחדות אורי שילה: "התשלום שהסוכנים מעבירים להתאחדות הוא עבור הרישיון לעבוד בתחום באופן חוקי ולא מעבר לכך. למרות זאת, בשל העובדה שסוכני השחקנים כפופים לתקנון ההתאחדות, פתוחה בפניהם האופציה להגיש תלונה דרך ההתאחדות או לפנות למוסד לבוררות על מנת לתבוע את הסוכן השני. במקרים חריגים ניתן לפנות אלינו בבקשה לפתיחת חקירה".

"אין מספיק שחקנים בארץ"

 שחקנים

מה גורם לישראל להפוך לג'ונגל של סוכני שחקנים? התשובה נחלקת לשניים. החלק הראשון שלה נוגע להקלת תנאי הסף לקבלת תעודת סוכן מורשה מטעם פדרציית הכדורגל העולמית (פיפ"א) ב-2001. אם עד לאותה השנה כל מי שרצה להיות סוכן שחקנים צריך היה לעבור מבחן קפדני, וכן להפקיד חצי מיליון פרנקים שוויצריים (למעלה מ-1.8 מיליון שקלים) כערבות לצורך תפקודו כסוכן למקרה שיעבור על חוקי הארגון, הרי שמאז, בעקבות טענות של סוכנים כי מדובר בפגיעה בחופש העיסוק וסגירת התחום רק לבעלי אמצעים, הוחלט לוותר על הערבות הגבוהה ולהנהיג ביטוח מקצועי בעלות של כ-4,000 שקל בשנה.

כמו כן הוחלט להעביר את סמכות המינוי להתאחדויות המקומיות שיקבלו פעמיים בשנה נוסח בחינה מפיפ"א. התוצאה היא שמי שחפצה נפשו יכול לשלם אגרה של 750 שקלים להתאחדות לכדורגל, לבחור את המועד המועדף עליו (ספטמבר או מארס), ולגשת להיבחן בבחינה אמריקאית בת עשרים שאלות, 15 מתוכן באנגלית, אשר חוברו על-ידי פיפ"א. היה וענה נכונה על 14 מתוך עשרים השאלות, עליו רק לשלם את דמי הביטוח השנתיים, והוא מתווסף לרשימת הסוכנים המורשים בארץ ובעולם.

החלק השני של התשובה נוגע בזוהר, שדבק בשחקני הכדורגל מאז עברו לככב גם במדורי הרכילות אי שם בשנות ה-80. למעטים יש הכישרון להפוך לכוכבים על כר הדשא, למעטים הרבה פחות יש הכישרון לצלוח בחינה אמריקאית ולשם אגרה. "מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות חלק מהכדורגל, ובתור שחקן לא היו לי כישורים", מודה גור פרל, 24, שמתעתד לגשת לבחינת הסוכנים במארס הקרוב. "ידעתי שאני אהיה חלק מהעולם הזה, רק לא ידעתי בדיוק איך, וכשגיליתי את עולם הסוכנים זה קסם לי. זה מאפשר לעשות כסף טוב מאוד, ואתה גם חלק מהאקשן; אתה חי את המשחק דרך הקריירה של השחקנים שלך".

- מה עשית עד כה כדי להיכנס לעולם הסוכנים?

"אני חושב שעשיתי עבודת שטח יפה מאוד. כבר הלכתי להרבה מאוד משחקים בליגות הנמוכות, סימנתי שחקנים ודיברתי איתם, ואותו דבר בליגה לנוער. אבל בלי להיות סוכן מורשה זה קשה מאוד. לא מתייחסים אליך ברצינות, ועל-פי חוק אסור לך בכלל לדבר עם קבוצות. אני מאמין שאחרי שאקבל את התעודה אוכל להתחיל להריץ את העניינים בצורה חלקה הרבה יותר ולהיכנס לעולם הזה בגדול".

בפועל הדברים אינם כל-כך פשוטים. "אנשים חושבים שהעולם הזה הוא כולו כיף ושמדובר בעבודה קלה", כך קצב, "אבל למעשה מדובר בעבודה יומיומית קשה, ובשבועות שלמים בלי שנייה לנשום במהלך חלון ההעברות. נכון שההשקעה הראשונית הפכה לקטנה בהרבה, אך עדיין יש צורך בהוצאות רבות סביב - דלק, טלפונים, טיסות במקרה הצורך. הרבה מתייאשים אחרי השנה הראשונה שבה הם יוצאים בהפסד כספי ונוטשים. חלק ממשיכים לשלם את הביטוח כדי שתהיה להם התעודה לכל מקרה, וחלק גם את זה לא עושים, כי 4,000 שקל נהיו סכום שהם לא יכולים להרשות לעצמם".

- יש מקום ל-67 סוכנים בכדורגל הישראלי כיום?

"על פניו העוגה יכולה להתחלק בין כולם, רק שאז אף אחד לא ירוויח כמו שצריך. אין לי בעיה עם תחרות בריאה והוגנת, זה טוב לכל תחום, אבל אין מספיק שחקנים בארץ כדי לפרנס פה שבעים איש, גם לא שלושים. אולי חמישה או שישה יכולים לחיות מזה טוב, ועוד עשרה לכל היותר יכולים להתפרנס מזה".

עורכי הדין משתלטים על השוק

לא מפתיע לגלות שגם עניין התשלום לסוכנים אינו מוסדר: הבכירים מתבססים על עמלות בלבד, אם כי אין זה נדיר למצוא גם מענק חתימה על חוזה ייצוג. בעבר חוקי פיפ"א קבעו כי שכר הטרחה לסוכן לא יעלה על 10% מגובה העסקה כולה, אך הכלל בוטל, וכיום יכול סוכן, באופן תיאורטי, להרוויח מהעסקה אפילו יותר מהשחקן עצמו. "אני רואה סוכנים שלוקחים סכומים מטורפים על שעת ייעוץ", אומר קצב. "מה אתה מייעץ בדיוק? אם השגת לשחקן עסקה מגיע לך כסף, אם לא - אז לא. אני עושה את העבודה שלי מתוך אמונה בעצמי ובשחקן, ויודע שאת מה שמגיע לי אני אקבל בסוף".

גרינברג, שהצליח לטענתו להתברג לרשימה של אלה המצליחים להתפרנס מהמקצוע בכבוד, מאמין בחלוקה שונה של העוגה בעתיד: "אם כרגע, לדוגמה, לרונן קצב יש 15 שחקנים במכבי תל אביב, בעתיד יהיו לו שם רק שניים או שלושה, ולסוכנים שגדלים עכשיו יהיו יותר".

- אבל בעתיד גם יהיו הרבה יותר משבעים סוכנים, שגם ככה נחשב למספר בועתי.

"נכון, אבל חשוב לזכור שלא כולם רואים בזה מקצוע. הרבה רואים בזה מקור פרנסה שני או שלישי, וזה בסדר גמור. נגיד שאתה לא משקיע בזה יותר מדי זמן, אבל מצליח לעשות עשר עד 15 העברות בארץ, אפילו בליגה השנייה; אתה עדיין יכול להרוויח כ-100 אלף שקלים בשנה. בתור הכנסה נוספת זה מכובד מאוד. קל מאוד לזהות מי עובד בזה, ומי רק מתעסק בזה כתחביב; מי שהשם שלו מופיע בעיתון פעם בשבוע עובד בזה, מי שלא - לא. אם אוהד הכדורגל הממוצע לא מכיר את השם שלך, אתה לא באמת סוכן במשרה מלאה".

קצב מתרעם על הגישה שפוגעת, לשיטתו, במעמד הסוכנים כולם: "זו לא עבודה שאתה יכול לעשות אותה כעבודה שנייה או שלישית, מי שחושב ככה צריך להתעורר כי הוא בטח לא יצליח. זה לא נגמר רק בלחתום חוזה עם שחקן ולדאוג לו לקבוצה. מדובר בליווי יומיומי של כל הבעיות שלו; אתה גם יועץ מנטלי, וגם חצי פסיכולוג וגם עוזר לו בבעיות אישיות. זו עבודה שוטפת שלוקחת לך את רוב היום".

זו הסיבה לכך שקצב אינו חושש מדריסת הרגל של עורכי הדין במקצוע. "אין תחליף לטיפול האישי של הסוכן ולהבנה של השטח", הוא מתגונן, ומדגים: "קח לדוגמה את מיכאל זנדברג. הוא היה אחד השחקנים הכי טובים בישראל; למה הוא לא יצא לאירופה? כי הוא יוצג על-ידי עו"ד מורן מאירי, שהוא ללא ספק אחד מעורכי הדין הכי מוכשרים בארץ, אבל יש לו עוד לקוחות והוא לא יכול להתרכז רק בכדורגלנים שלו ולחפש להם קבוצות באירופה, והוא לא בקשר יומיומי עם הקבוצות הללו".

מאירי בתגובה: "קצב עושה שימוש ציני ומסלף עובדות בנושא זנדברג על מנת לקדם את עצמו בעיני שחקנים אחרים. לזנדברג היו לפחות חמש הצעות מאירופה, אך הוא בחר לסרב לכולן עקב החוזה, הגבוה בפי שניים ויותר, שלו זכה בבית"ר ירושלים".

ומאירי, שמייצג בין היתר גם את גל אלברמן ממכבי תל אביב, ממשיך גם להקשר הרחב: "למען האמת, סוכנים בימינו הפכו למיותרים לשחקנים בדרג הביניים ומעלה בישראל ולשחקנים מהטופ שרוצים לצאת לאירופה; מי שטוב מקבל הצעות גם בלי סוכנים. אבל הבעיה היא שסוכנים לא יודעים לסגור חוזים כמו שצריך, והשחקנים נפגעים מכך, ולעתים אף מפסידים את הקריירה שלהם. הסוכנים נחוצים רק לשחקנים שמתקשים למצוא קבוצה".

גרינברג, סוכן שהוא גם עורך דין, מחזק כמובן את הפוזיציה האישית: "אם תיקח את איתי שכטר, לדוגמה, הוא יכול לעבור לכל קבוצה בארץ גם בלי סוכן; הרי כולם יודעים מה הוא שווה. אבל כדי לחתום על חוזה, שמכיל לעתים נספחים בעובי של ספר, הוא חייב עורך דין. לכן יש העדפה לשלב כבר בין השניים, בעיקר כשיותר ויותר עורכי דין מתמחים בתחום ומקדישים את זמנם רק אליו. זה לא שהסוכנים ייעלמו, אבל מספרם ילך ויקטן בעתיד, כי כיום עולם המשפט עוטף את הכדורגל מהפקק של הנעל עד השערה בראש".

ותודה ליוטיוב

אבל גם ללא עורכי הדין שעורכים הסבה למדעי הדשא קיימים שני מסלולים עיקריים להתקדמות הסוכנים בארץ. הראשון והמובן מאליו הוא להתחיל להסתובב במגרשי הליגות הנמוכות והליגות לנוער ולצוד כישרונות במטרה לקדמם, לגזור קופון ולהאדיר את שמך כסוכן.

"ככה אני התחלתי. הייתי מבלה כל צהרי יום שישי במגרשים שכוחי אל, מאתר מי פוטנציאל, מחתים אותו על חוזה, ועובר הלאה כדי לצבור עוד ועוד שחקנים איכותיים במטרה לקדם אותם", מספר גרינברג. "לי אישית יצא שם טוב במגזר הערבי, כי מצאתי וקידמתי את ויקטור מרעי להפועל תל אביב, את וויאם עמאשה לקריית שמונה, את מחמוד עבאס להפועל אשקלון ועוד. כולם היום שחקנים לגיטימיים בליגת העל, וככה חבריהם לקבוצה לשעבר מליגה א' או ב' כבר מתקשרים אליי וזה נהיה קל הרבה יותר". כך, שחקן אחר שחקן, אתה בונה לעצמך את השם ומרחיב את מעגל לקוחותיך וכן את הכנסותיך. אך מדובר בהליך קשה וארוך, המצריך הבנה בכדורגל וגם לפחות קורטוב מזל.

"הבעיה היא שבתחילת הדרך אתה לא מתפרנס מזה", מסביר קצב. "מצד אחד אתה לא יכול להתחיל בזה כמקצוע ראשי, להוציא תעודת סוכן ולהחליט שזה מה שאתה עושה. אתה צריך ליצור קשרים במשך הרבה מאוד זמן. אם מישהו יבוא ויגיד לי שיש לו פרנסה קבועה כרגע, אך הוא רוצה לשנות מקצוע, אני אמליץ לו לעשות את זה בהדרגה. גם אני התגלגלתי לזה ולא התחלתי מזה. בהתחלה בכלל עזרתי לשחקנים דרום אמריקאים, שהגיעו לארץ, ללא תמורה, כי ידעתי את השפה ואהבתי את התחום. לאט-לאט הבנתי שאני יכול להפוך את זה למקצוע. אני מאחל לכל מי שרוצה לעסוק בתחום שיצליח, אבל אני ממש לא אופטימי לגבי כל החבר'ה החדשים".

מסלול הכניסה השני לעסק לעסק הוא באמצעות איתור כישרונות מעבר לים - כשהדגש הוא על אפריקה. "נכון לעכשיו, את הכסף האמיתי אני עושה מזרים", אומר גרינברג. "יש לי קשרים משפחתיים בליבריה, ומשם אני מביא שחקנים, ומהם אני עושה את מרב הכנסותיי כסוכן".

כאן נכנס גורם נוסף שגרם לצניחת הסטנדרטים המקצועיים של התחום, והכוונה היא לאינטרנט. אם בעבר, על מנת להיות סוכן המייבא ארצה שחקנים זרים היית צריך להמריא לחו"ל עשרות פעמים בשנה, לעקוב אחר שחקנים, לקשור קשרים ולהתמחות באזור או במדינה ספציפיים, הרי ש"היום יש אתר עם רשימה של כל הסוכנים בעולם, אתה שולח להם מייל, והם שולחים לך די.וי.די או לינק ליוטיוב עם קטע של עשר דקות על כל שחקן; אתה מעביר את זה הלאה לקבוצות, ומנסה למכור בלי לדעת מה השחקן באמת שווה", מסביר שלמה שטרן, אחד מראשוני סוכני השחקנים בארץ ולשעבר יו"ר ארגון הסוכנים הישראלי.

שטרן ממהר להסתייג מהשיטה: "אני לא מאמין בזה, אני לא מאמין בסוכנים אחרים מחו"ל, ולא מוכן לסכן את השם שלי ולהביא שחקנים בדיחה. אבל הצעירים עובדים ככה, ולמעשה כל השוק עובד ככה כיום. אני לא מוכן לעבוד ככה, ובגלל זה לקחתי כמה צעדים אחורה, וכמוני רוב הסוכנים הוותיקים שעבדו בתחום הזרים".

ורוני רוזנטל מסכם: "אני אמנם גר באנגליה כבר הרבה שנים, אבל אני ישראלי ויודע מה זה. כשרואים את דודו דהאן או את האחים קצב גוזרים עמלות של מאות אלפי דולרים בעסקה, כל אחד חושב שהוא יכול. בפועל הרוב לא, והרוב נכשלים, אבל זה לא מעניין את הפנטזיונרים הבאים בתור".

במארס הקרוב יתווספו כמה פנטזיונרים נוספים, ואפשר להמר די בבטחה שהיום שבו יירשמו מאה סוכנים בהתאחדות לכדורגל יקדים בהרבה את היום שבו נבחרת ישראל תעפיל לאליפות אירופה או למונדיאל. אימפריית ספורט כבר אמרנו.