ברור שמבחינה כלכלית, החזרה לארץ הייתה צעד טפשי

"טרנד שימור הבניינים וקידוש האדריכלות של פעם פתטי. כשהאדריכלות לא יכלה להתמודד אידיאולוגית עם השינויים סביבה היא הדרדרה לשימור"

המון קטנים "אדריכלות היא הדיסציפלינה שיש בה מספר המשרדים הקטנים הרב ביותר. זה כך בישראל, זה כך גם בכול העולם. אני נוטה להאמין, ומוכן להודות, שהסיבה היא האגו הגדול שמאפיין כמעט את כל מי שבחר להתפרנס מהמקצוע הזה. כל אדריכל כנראה רוצה לראות את השם שלו, בגדול ואם אפשר - גם על בניין גדול".

אני בכלל עורך "בכוונה לא כיניתי את המשרד בשמי הפרטי, כמו שדי מקובל והרבה משרדי אדריכלים עשו. הסיבה לכך שבחרתי אחרת היא שהיום, הרבה יותר מאשר בעבר, עבודות האדריכלות הן עבודת צוות. האינטלקט שמייצר אותן הוא אינטלקט קולקטיבי. אדריכלות, כמקצוע, הפכה להיות מורכבת מאד - משתפת פעולה עם הרבה בעלי מקצוע, עם הרבה דיסציפלינות.

"כדי שנוכל, כאדריכלים, להוביל את הפרויקטים, להנהיג את השותפים האחרים, לקדם את העמדה וסדר היום הציבורי והסביבתי שאנחנו מאמינים בו, עלינו לתפוס את עצמנו כאנשי רוח, וכעורכים של כל הרעיונות והמעשים של האחרים. אני לא מרגיש גאון, או יחיד בדורי. אני מאמין בארגון ובמנגנון ובצוות ככלי - וסבור שאם אלה עובדים טוב, ולכול גורם בצוות יש אפשרות להביע עמדה ולפתח רעיון - כל מה שנשאר לי הוא עבודת העריכה".

קבלנים ירושלמים "לצערי, לא הגעתי לעולם הזה מרקע תרבותי כמו שצריך להיות לאדריכל. נולדתי למשפחת קבלנים ירושלמית, ככול הידוע לי אנחנו מי שבנו את המגדלים הראשונים בבירת ישראל, הם עומדים שם עד היום ברחוב יפו 208. את החופשים שלי ביליתי עם אבא שלי בבניין, אין זה די כהשכלה שצריך בשביל אדריכלות".

מודלים לרם קולאס "אחרי שלוש שנות לימוד במחזור השני של הפקולטה לארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב, נסעתי להולנד לבית הספר 'טאפט'. אני חייב להודות שבתקופה הזו לגמרי לא הייתי משוכנע שאמשיך לעבוד במקצוע. כדי להתפרנס, וגם כדי להשתפשף בתחום, התחלתי לעבוד אצל האדריכל רם קולאס, בניתי מודלים במשרד שלו - OMA ואחר כך הצטרפתי לקבוצת האדריכלים שעבדה אתו ותכננה את הספרייה שהוקמה בסיאטל. שלושה חודשים נמשך התכנון וקולאס לא שרטט אפילו סקיצה אחת - הוא הצטרף לצוות ורק ערך את מה שעשינו אנחנו. פרויקט הספרייה גרם לי להחליט להמשיך במקצוע וכשסיימתי את הלימודים, בתל אביב, הצטרפתי למשרדו של קולאס כעובד מלא".

מגפת סארס בסין "המבנה הראשון שתכננתי כ'אדריכל פרויקט', כלומר כראש צוות, אצל קולאס היה בניין TVCC - מבנה לטלוויזיה הלאומית הסינית שהוקם בבייג'ין. כשהפרויקט עבר משלב התכנון בהולנד לסין, לבנייה, נטשתי אותו. הייתה קבוצה של אדריכלים מהמשרד ההולנדי שעברה לבייג'ין, כדי להמשיך בפרויקט. לי הייתה ברירה - לעבור לניו יורק - ולהקים בה את השלוחה האמריקאית של משרדו של קולאס, לטובת הקמת התיאטרון העירוני בדאלאס, טקסס. העדפתי את ניו יורק. גם סין משכה אותי. מה שקרה בה (ועדיין ממשיך לקרות), ריתק ומרתק אותי, אבל לא הייתי שלם עם המשך העבודה עם הלקוחות הסינים. זו הטלוויזיה הלאומית, שבאותם ימים עשתה יד אחת עם הממשלה כדי להסתיר את מגפת הסארס שהתפשטה במדינה והפילה חללים בהמונים. זה עורר אצלי בעיה מוסרית. אני מודה שעמדה בפני אפשרות אחרת ולא בדיוק רעה - ניו יורק, אז הייתה לי הפריבילגיה לקבל החלטות אידיאולוגיות ולסרב. אני לא יכול להצהיר בלב שלם שהייתי מסרב, אם הייתי רעב ללחם".

עיר בעשר קומות "המוזיאון במבנה שאנחנו מתכננים בעיר לואיוויל בקנטקי, בארה"ב, משתרע על פני שלוש קומות בגובה 23, 24, 25. במבנה יש מוזיאון, משרדים, דיור בר השגה, ושלוחה של האוניברסיטה העירונית. הגובה שבו הדברים ממוקמים הוא אילוץ שהיינו צריכים להתמודד אתו: האזור שבו מוקם הפרויקט הוא ה'דאון טאון' וסמוך לנהר העובר בעיר. פעמיים בשנה הנהר גואה והסביבה מוצפת לגובה של עשר קומות - ולכן כל הבניין יושב על מגדל חניות (שאותן אפשר שהמים יכסו - כי יש נוהל מסודר לסילוק מכוניות כשזה קורה). בזמן הצפה הכניסה היא דרך גשר חיצוני, שמגיע עד הקומה ה-20".

אקזיט "רבים תוהים למה חזרתי לארץ, טוענים שהשתגעתי. איך הסכמתי לוותר על האפשרויות שנפרשו לפני. את המשרד בניו יורק עזבתי לפני שנתיים וחצי, לא סגרתי - מכרתי את חלקי לשותפים. זה היה אקזיט מפוקפק ביותר מבחינה כלכלית. המניע היה אישי. כבר הייתי עשור מחוץ לישראל והבנתי שמתקרב היום שבו יהיה עלי להכריע היכן יתנהלו חיי והחלטתי לקבוע אותם בישראל.

"כאדריכל ישראלי שעבד בארה"ב ומכיר את התרבות של שתי הקהילות, קיבלתי את הנציגות של הצבא האמריקני כאן. כמובן שאיני יכול לפרט מה אני עושה עבורו - אבל כשהצבא האמריקני בונה בישראל, אני האדריכל.

"ברור שמבחינה כלכלית, החזרה לארץ הייתה צעד טיפשי. החלטה פשוט לא נכונה. לכאורה גם מבחינה רעיונית ומקצועית, זה לא בדיוק חכם. אנשים אמרו לי שאני מטורף, למה אני בא לכאן - הן אי אפשר לעשות פה שום דבר מעניין. אז זהו, שאני סבור אחרת. לישראל יש פוטנציאל עצום לדעתי, גם בתחום שלי".

המכונית החשמלית "העולם כולו שרוי כרגע במהפכה טכנולוגית ואקולוגית. בישראל טמונה הזדמנות גדולה במציאות החדשה שנרקמת. המדינה שלנו קטנה, כולם פה מכירים את כולם, הכול מידי וישיר ולא פורמלי ולכן אפשר לקדם פה רעיונות רדיקליים, הרבה יותר מאשר באירופה ובארה"ב.

"זה לא מקרי ששי אגסי החליט לעשות את המכונית החשמלית של בטר-פלייס בישראל - והנה עוד אחד, ואני רחוק מאוד מגובה ההצלחה שלו, שאפשר לשאול לגביו מה הוא עושה כאן, אחרי שכבש פסגות בחו"ל. בישראל יש אפשרות לכונן תזה אדריכלית שגם תשפיע וגם תנקוט עמדה. בארה"ב אני ישראלי עם אנגלית שבורה, במקום מאורגן שמרני ומסודר שמתקשה לקבל מהפכות ולהניע שינוי. בישראל, שהתחילה כמדינה מהפכנית, יש קרקע יותר נוחה לפעולה שאני רוצה לעשות. אני לא אשנה את העולם, אבל בישראל יש לי סיכוי לחולל את השינוי שאני רוצה לחולל".

פריבילגיה שאבדה "חשוב לי לנקוט עמדה, גם מבחינה טכנולוגית, גם מבחינה סביבתית - ושתיהן שילוב של רצוני לנקוט עמדה ולהשפיע חברתית. העמדה החברתית שלי אקולוגית ואני גם די נחרץ בה. למעשה אני סבור שאין לנו כבר, כחברה אנושית שחיה על הכדור הזה, הפריבילגיה שלא להיות אקולוגיים, האפשרות הזו אבדה. היא לא קיימת".

שימור פתטי "טרנד שימור הבניינים וקידוש האדריכלות של פעם וההתעסקות האינסופית בו הוא פתטי. כשהאדריכלות לא יכלה להתמודד אידיאולוגית עם השינויים שהתחוללו בסביבה היא התדרדרה לעמדת השימור. הדבר היה כך: מאז שנות ה-50 במאה ה-20 לא צמח שום רעיון חדש בטריטוריה האדריכלית. בחברה האנושית, שהאדריכלים מעצבים את סביבת המחיה שלה, התחוללו שינויים גדולים, שגברו והלכו. האדריכלות התקשתה להתמודד עם השינוי - לא היו לה תשובות לסוגיות שהציף - ובמקום להתייחס לצרכים שהשינוי מכתיב ולחדש, חזרה אחורה. השימור הוא תהליך נוסטלגי. גם בישראל: חזרו לטיח המסוים, לפרט מסוים, לקרניז, למעקה המרפסת. זה פתטי".

ריאקציה תל אביבית "השימור בתל אביב הוא ריאקציה של ממש, חתירה תחת המהות התל אביבית הצרופה. העיר תל אביב, האמיתית, נוסדה והוקמה בידי חדשנים ובכדי לחולל שינוי, עיר שיושמה בה אדריכלות שהייתה מהפכנית בזמנה. כדי לשמור על ה'תל אביביות', אסור לעיר להשתמר על בנייניה. הפרדוקס הוא שכדי לשמור על המסורת המהפכנית, כדי שה'תל אביביות' לא תלך לאיבוד, צריך לחדש בניינים, ליישם תכנון מתקדם ולעודד אדריכלות שפניה לעתיד".

צריכת שמש "בעבר התפיסה הייתה שפיתוח וצמיחה כלכלית מנוגדים לאקולוגיה. ששמירה על הסביבה היא בהכרח מנוגדת לבנייה והתקדמות. כאילו יש ביניהם התנגשות טבעית. זה לא כך - זה יכול להשתלב היטב. יעד לשאוף אליו הוא שינוי המושגים שבהם נכתבות תכניות בנין הערים - במקום למדוד ולמנות ולאמוד אותן ב'אחוזי בנייה', למשל, למדוד ולמנות ולהעריך אותן ב'יחידות אקולוגיות'. בתל אביב כבר מיישמים תכנון אקולוגי: המשרד שלי כתב תכנית להצבת פאנלים וולטאים על כל גגות בנייני הציבור בעיר. עבודת התכנון הסתיימה ותוך זמן קצר כבר יוצא מכרז לביצוע. בתרגיל מחקרי שאנחנו עושים במסגרת פרוייקט הגמר של המחלקה לארכיטקטורה בבית הספר לאמנות בצלאל, על אזור התעשייה תלפיות בירושלים, במקום למדוד אחוזי בנייה, שימושים וגובה, כמו בתב"ע רגילה, הגדרנו מדדים ויחידות אחרות: צריכת חשמל, סוג חומרים, זכויות השמש, חימום וצינון טבעיים ועוד כיוצא באלה. הנתונים הם בסיס לנוסחאות שמעריכות תב"עות לפי יחידות ומידות אקולוגיות. אנחנו מנסים להגיע למצב של יותר בנייה, אבל שתהיה חסכונית מבחינת משאבי בנייה ובעלת טביעת רגל אקולוגית יותר קטנה, שתבזבז פחות משאבי טבע".

בום טכנולוגי "על ענף האדריכלות עוברת סערה טכנולוגית. יש שנסחפים בה ומייצרים מבנים שהולכים רחוק עם מה שהיא מאפשרת מבחינה צורנית. אני דבק ברעיון הנושן הנודע ההוא, ולפיו הצורה צריכה לעקוב אחר הפונקציונליות, ועם זאת נהנה, מנצל ומאמין באפשרויות שהטכנולוגיות מציעות לנו. הן מאפשרות למשל סטנדרטיזציה שמייעלת תהליכים. הן מאפשרות בדיקות באמצעות הדמיות שמשכללות את התכנון והתוצאה.

"כשתכננו את התיאטרון בדאלאס, השתמשנו בתוכנות מחשב ליצירת הדמיות של זרימת האוויר בחללים. הדבר אפשר לנו, בסופו של דבר, לתכנן למבנה מערכת מיזוג אוויר שהוזילה את עלויות הקמת הפרויקט וחסכה אנרגיה וזיהום אוויר בטווח הארוך, כל עוד המבנה עומד והמערכת פועלת. אם תרצו - זו דוגמא מובהקת לכך שבה טכנולוגיה תמכה באקולוגיה".

אדריכלות נגד פשע "אנחנו מתכננים כעת את בית הספר הפרטי לאמנות 'מינשר' שיוקם במבנה התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. העיריה תרמה את המבנה, אזור הרציפים והפיתוח מסביב של פארק עירוני, והנהלת בית הספר משפצת את המבנה לצרכיה. זה היה אתגר עצום - המזמין עני, היינו צריכים לבנות במחיר 1,000 דולר למטר, זה מחיר מצחיק לבנייה של מבנה ציבור. כדי להוזיל, הוחלט למשל להשאיר את הבטון חשוף. חשוף באמת - לא חשוף עיצובי.

"האתגר גם סביבתי-חברתי. האוכלוסייה שמסתובבת כיום באזור היא אוכלוסייה עניה שנדחקת לשוליים חברתיים המושכים אליהם גורמי פשע. האדריכלות וההזנחה שמאפיינת את המבנים באזור מעודדת עוד הזנחה: כשבמרחב ציבורי יש פינות חשוכות ומוסתרות, זו הזמנה לעשות בהן כל מיני דברים שהגוף צריך. פתיחת הבניין, פיזית, תידחק את המעשים האלה ואת האוכלוסייה שעושה אותם - ככה זה עובד. במובן הזה אני חושב שרון חולדאי מבין שלאדריכלות, תכנון ופיתוח יש כוח מרפא עצום לחברה, והוא למד ומשתמש בה".

לצאת בזול "אני לא חושב שאפשר לעבוד בדרך שבה צריך לקבל אישור מהאדריכל על כל תוספת או שינוי במבנה שכבר עומד. זכויות היוצרים הן של המזמין. זכותו לשנות את הבניין, מיד בתום הבנייה או אחרי שנים. מה שיכול להפריע הוא העתקה של מבנה, אבל מזה אין לחשוש כי לארכיטקטים יש כזה אגו, שהם לא יעתיקו בחיים בית שמישהו אחר תכנן ועיצב. מה שקורה, וזה מרגיז כשזה קורה, הוא שלקוח עובד עם ארכיטקט שנה או שנתיים, ואחרי שיש כבר תכניות רבות ומפורטות, הן עוברות לידיים אחרות, כי מישהו הציע לגמור את העבודה תמורת קצת פחות. זה לא אתי, וזה רע, וזה דבר שבהחלט יכול לקרות בישראל".

ארז אלה

גיל: 40

מצב משפחתי: נשוי 2

לימודים: המחזור השני בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת ת"א (2000).

משרד: HQA 6 מתכננים, במבנה תעשייתי ישן ברחוב בן שמן בת"א מצדו המזרחי של איילון (מגיע אליו באופניים).

מגורים: דירת קרקע, בשטח 107 מ"ר בשיכון רכבת ברמת אביב הירוקה. נקנתה כששב לארץ מניו יורק.

פרויקטים ניצבים: מבנה הטלוויזיה הסינית TVCC, בייג'ינג (אדריכל הפרויקט במשרד OMA - משרדו של רם קולאס), התיאטרון העירוני בעיר דאלאס, טקסס ארה"ב, מוזיאון פלאזה בקאנטקי, אריזונה, בניין המשרדים המרכזי של חברת האופנה Vakko באיסטנבול, טורקיה.

פרויקטים בתכנון: ביה"ס מנשר בתחנה המרכזית הישנה בת"א, בניין מגורים בכיכר מסריק בת"א, בניין משרדים בדרום ת"א, פרויקטים לצבא האמריקני בישראל.