עוד להיט אינטימי

מוזיקאי הפופ האנגלי המוביל של 20 השנים האחרונות הקליט אלבום שלם על iPad. לכאורה זה גימיק שיווקי מעולה שישרת את המכירות של אפל. ולכאורה הוא אמור להזיק לדיימון אלבארן משום שמרבית הביקורות כבר טענו ש"הסתיו" הוא אלבום של סקיצות במקרה הטוב ומרושל וחלול במקרה הרע. אלא שהאזנות נשנות לאורך שבועות מלמדות שמסתתרת כאן דווקא יצירה מוצלחת, אמנם קאמרית ואינטימית יחסית לאלבומים הקודמים של הגורילאז שמנהיג אלבארן. וכלל לא בטוח עד כמה היא תסייע בהדבקת וירוס התשוקה ל-iPad לצרכנים חדשים.

זה אלבום נטול להיטים שלגמרי לא מדבר בשפה מסחרית, וגם סביר שאוהדיו הקנאים של אלבארן, שמראש יקשיבו לכל פרויקט שעליו יהיה חתום, מספיק מודעים טכנולוגית וצרכנית מכדי להפוך רק בגללו לטרף צרכני קל של אפל. "הסתיו" הוא אולי אלבום ראשון של מוזיקאי מסדר הגודל הזה שהוקלט כולו באמצעי הזה, אבל הוא הרבה פחות חדשן, חתרני, רענן או עתיר המצאות מהאלבומים הקודמים של הלהקה המצוירת והמצוינת.

לא מדבר מסחרית. אלבארן

אלבארן הציע את האלבום כמתנת חג מולד להאזנה חינמית תמורת הרשמה באתר הלהקה, וגם פירסם את רשימת 20 האפליקציות ששימשו להקלטות. אבל אסור ללכת שולל אחר אמצעי הייצור. כפי שלא כל מי שיתמכר להרואין יהיה מיילס דיוויס או קית' ריצ'ארדס, כך לא כל מי שימהר לאמץ את כלי העבודה החדשים יהפוך למוזיקאי גדול כמו אלבארן.

אלבום קלסטרופובי

"הסתיו", שנוצר כולו בדרכים במהלך מסע ההופעות של הגורילאז בצפון אמריקה בשלהי השנה שעברה, הוא אלבום שיחסית לאלבארן די רזה בתכניו המילוליים. המון אמנים בריטיים כבר יצרו אלבומים שלמים שתיעדו את מסעותיהם והיקסמויותיהם מהישות ומהיבשת הנקראות "אמריקה". אבל אלבארן עושה את זה הפעם פחות במילים ויותר בצלילים. זה אלבום שרובו מפגש בקצבים מתונים מאד בין אלקטרוניקה והיפ-הופ, ואין בו מאום מהזוהר המסנוור של "פלסטיק ביץ'", האלבום של הלהקה מהשנה שעברה שהיה עשיר מאד באורחים ושקיבל ביקורות מעולות ברובן ושאותי הותיר קצת מרוקן רגשית. ב"סתיו" של אלבארן יש משהו הפוך: דחוס, קלסטרופובי, מהורהר, אם כי לא עגמומי ולא נטול הומור.

אולי הוא סוג של תיעוד מוזיקלי שמביט יותר פנימה אל נפש אחת שנוסעת ומתבוננת לתוך עצמה בזמן שהנופים סביבה מתחלפים. ואין בו אמירות גלובליות שאפיינו את אלבארן לאורך כל העשור שעבר. האווירה פה מזכירה את Too late, שיר נפלא ביותר שאלבארן הקליט לפני שנתיים לאלבום של Scratch, דואט מרגש שלו עם טאליב קוואלי. "יער אספן" הוא קטע כלי נפלא שמזכיר את הדואט ההוא וגם משהו מהגישה העיבודית ב-Out of time מלא ההוד של להקת האם של אלבארן, בלר. "דלתות מסתובבות" הוא שיר מצוין עם פוטנציאל להיטי לא קטן, אבל נדמה שדווקא קטן כן היה היעד כאן. אפשר לפטור את "אלבום ה-iPad הראשון" הזה כאלבום חינמי ולא מחייב, פרויקט ביניים שלא הושקע די צורכו. אני מעדיף להביט בו מהכיוון ההפוך: הנה הזדמנות להאזין לאלבארן כמוזיקאי אינטימי, אינסטינקטיבי, ספונטני.

בלי הקונספטים המפוארים של הגורילאז, בלי יצירות המולטימדיה, בלי להביא עשרות אורחים לאלבום שיהפכו אותו לקלידוסקופ הייצוגי של דופק הפופ נכון לשנת ייצורו. הנה אלבארן בנעלי בית, אמנם דיגיטליות, והוא אכן מגיש ומרגיש קרוב וחם. לא בטוח שלאנשים נטולי היכרות מוקדמת עם פועלו זה המקום לצאת ממנו לקשר ארוך טווח, אבל לשו חרי אלבארן בהחלט מומלץ להפנות את תשומת אוזניהם.

והנה עוד אלבום קטן ואינטימי, אבל לא של אמן ענק שקצת מצטופף ומתכווץ מנפח הפעילות הרגיל שלו, אלא אלבום בכורה של להקה שכולי תקווה שעוד תהפוך לענקית, לפחות בתחומה. Warpaint הן ארבע מוזיקאיות מוכשרות ביותר מקליפורניה שדי בניגוד למגמות העכשוויות בעולם האינדי-רוק, לקח להן שבע שנים מהקמתן ועד לשחרור אריך הנגן הראשון שלהן.

בזמן הזה הוציאו אי.פי אחד, וחרשו הופעות, והסתייעו בעזרתם של ג'ון פראשיינטה וג'ון קלינגהופר, גיטריסט העבר וגיטריסט ההווה של הרד הוט צ'ילי פפרז. קשה להגדיר את מה שהנשים המצוינות האלו עושות, ואם בכל זאת צריך לסמן מראי מקום כדי להנגיש אותן, מצאתי אצלן הדים הן לקולות ולגיטרות ולמלנכוליה נוסח בלונד רדהד, וגם עקבות רחוקים יותר בזמן לאקו והבנימן והקוקטו טווינז של ראשית שנות ה-80.

מלמולי הלב

וורפיינט כותבות שירים עם מבנים ועיבודים מאד לא שגרתיים אבל אין כאן גרם אחד של יומרנות נפוחה מעצמה או התנסות שלא באה להביע ולבעבע רגשות. את תעודת הזהות של באס-גיטרות-תופים הן מגוונות בנגיעות מצוינות כמו האלקטרוניקה הרכה ב-Majesty והפסנתר ב"מלמול הלב של ליזי".

מרגשות. וורפיינט

כמי שבשנים האחרונות מתקשה מאד להתרגש ממש מהרכבי רוק , Warpaint הצליחו להתנחל בליבי ולתבוע האזנות נשנות שרק העמיקו את החיבה אליהן. מצד אחד, הן חמושות בכישרון מוזיקלי עצום שצריך לקוות שבשנים הבאות יפרח וילבלב ויגיע לכדי מימוש ומיצוי כל הפוטנציאל. מצד שני, אני חושש שמשהו בהן כל-כך בתולי ונטול כל דורסנות תקשורתית או אופנתית, עד שהאיכות הטהורה שלהן עלולה להתגלות כלא מספיקה לצרכי הישרדות כלכלית. מצד שלישי, הרי כבר הייתה להן הסבלנות להמתין שנים עד לשחרור האלבום הזה בשלהי 2010 , בעוד הרכבי אינדי אחרים נוטים לקצר את פרקי הזמן שחולפים מהקמתם ועד לשחרור המוצרים הראשונים שלהם. הלוואי שהסבלנות של וורפיינט תתגלה כמשתלמת.