מסמרים ונוצות

השבועות הראשונים שבין השיבה לשגרה לאחר חגי סוף השנה הנוצריים ובין חג הפסחא, מאופיינים בתעשיית המוזיקה העולמית בעיקר בהוצאת אלבומים שפחות בולטים מסחרית. אפילו בעידן הדיגיטלי ולאחר קריסת המודלים הישנים של מכירות מוצרי מוזיקה קשיחים, עדיין הפסיכולוגיה השיווקית אומרת שינואר הוא חודש מת יחסית. ולכן פרויקטים מובילים כמו העבודות החדשות של אדל ופי ג'יי הארבי, האלבום המשותף של קאניה ווסט וג'יי זי ואחרים, ממתינים עד לסופו ולשובם של הצרכנים לפעילות רגילה. וזה זמן טוב לתת תשומת לב לשלל האלבומים שמראש לא נועדו בהכרח לצריכה המונית ובכל זאת ראויים להיכרות יסודית.

הסיפור מאחורי אלבום הבכורה של הצמד "טניס" כמעט ומתוק יותר מהפופ הנוסטלגי שלהם. פטריק ריילי הגיטריסט ואליינה מור ששרה, שניהם מדנבר, קולורדו, הכירו בקולג' בו למדו פילוסופיה. בסיום הלימודים יצאו להפלגה רומנטית של שבעה חודשים לאורך החוף המזרחי של ארה"ב, ואלבומם נושא את שם סוג הסירה שבה הפליגו. הם הוחתמו בחברת תקליטים עצמאית ואיכותית שבה פעילים גם אנדרו ברד, הבלאק קיז ובנד אוף הורסז, ולדבריהם, הושפעו בגישתם להקלטות מרוח המסע הימי ההוא: "פשטות והגשה עצמית היו בראש סדר העדיפויות שלנו. כשהיינו על הסירה חיינו בלי טלפונים סלולריים, בלי אינטרנט, ורוב הזמן בלי חשמל. אז אימצנו אותה הגישה באלבום - בלי מפיק מוזיקלי, כשאנחנו מקליטים וממקססים לבדנו".

מתוקה להפליא. אליינה מור

הטניסאים אמנם הוציאו מוצר "לוא-פיי" נטול פאר והדר, אבל השירים שלהם קורנים בכל זאת. הם משתייכים לגל הולך וגדל של הרכבי אינדי-רוק, למשל בסט קואסט, שמנהלים רומנים צעירים עם מסורות של כתיבה והלחנת שירים משנות ה-50 וה-60. עוד לא ברור האם יצוצו מכאן גם כותבי שירים ענקיים נוסח הדורות ההם, אבל יש משהו מבורך בכך שלאחר שנים שבהן ההתפתחויות הטכנולוגיות-הפקתיות גרמו לגרוב ולהפקה לחבל באיכויו ת הלחנים, פתאום יותר אנשים צעירים משתוקקים לחזור ולהעמיד מנגינות בנויות לתלפיות.

ואצל טניס אלו לא רק הלחנים הקצרים והקליטים והעגולים, גם הגיטרות מזכירות נאיביות שאפיינה להיטי פופ משנות ה-50. ומלבד הסגולות המוזיקליות, ולצד התמלילים החיוורים שמהווים את נקודת התורפה של הצמד, יש להם עוד כלי אחד מרכזי בדרך אל ליבך. קולה של הגברת מור הוא המרכיב הכי מתוק בחבילה כולה.

היא קצת מזכירה את שלל הנשים שהגישו את להיטי הפופ המושלמים של המפיק והיוצר פיל ספקטור בעולם הרחוק של העשורים ההם, אבל גם זמרות נהדרות יותר מאוחרות. האנפוף שלה מתקרב לפעמים לנוכחות הקולית הייחודית, האצילית ותמיד מרוחקת של סטיבי ניקס מפליטווד מק. אבל מור בעיקר מעוררת ערגה לסוזנה הופס, מי שהייתה הסולנית המופלאה של הבאנגלז, ובמקום לפתח קריירה מובילה, העדיפה לבחור בחיי זוגיות עם בעלה המוזיקאי מתיו סוויט, איתו היא משחררת מדי פעם פרויקטים בינוניים.

האם אליינה מור תהפוך לכובשת הלבבות של זמנה כמו שהיו ניקס בשנות ה-70 והופס ב-80? לא ברור. "קייפ דורי" של טניס הוא אלבום שמתייחד בכך שנדמה שביכולתו לכבוש את בני ה-16 ובני ה-60 ומעלה באותה המידה. לראשונים הוא יציע חוויות האזנה בתוליות, לאחרונים הוא יחייה את הילדות. אבל עדיין חסר להם משהו שמעבר לשחזור ההיסטורי המלבב בכתיבה ולגישה הביתית או אולי סירתית בהגשה. איזה תו אופי מקורי וסרבן הגדרות, שישדרג את טניס ממחווה מוצלחת ומענגת לעבר אל עתיד שכולו שלהם.

חידושים לפיקסיז

"לכלוא את הפיל" הם הרכב רוק עצמאי ובולט שמבצע דווקא תנועה קצת הפוכה מזו של טניס: אלבומם הראשון מלפני שלוש שנים היה פרץ של יצירתיות די מקורית, אבל כעת, בשני והלא פחות מוצלח, הם דווקא עונדים על חזותיהם בגאווה השפעות חדשות. החמישייה מקנטאקי שקיימת חמש שנים ומונהגת ע"י האחים מאט ובראד שולץ, זמר וגיטריסט קצב, מצליחים לייצר ברוק הגיטרות שלהם אווירה דחוסה, כבשנית וכובשת. האנרגיות שלהם היו יכולות לתדלק 47 להקות אחרות, וכשהן מתלבשות על שירים טובים, הלהקה עושה רוקנרול לא פחות ממצוין. האלבום החדש שונה מקודמו בשל תוספות אלקטרוניקה מוצלחות מאד, ובעיקר בכך שמאט שולץ מושפע אנושות מהצרחות של בלק פרנסיס.

הלוכדים ברינה. "לוכדי הפילים"

כל הלהקה נשמעת לפרקים כביתה החוקית של להקתו הדגולה של פרנסיס, הפיקסיז. בהאזנה ראשונה הדמיון כה זעק עד שנאלצתי לבדוק האם זכרוני אינו בוגד בי והאם אלו באמת שירים מקוריים של כולאי הפילים או שמא חידושים לפיקסיז. קשה להחליט מה משונה יותר: האם זו הרביצה הפתאומית על כתפי הלהקה הענקית ההיא, או שמא דווקא היכולת של הפילים להישמע כה טוב בגבולות הגזרה הפיקסאית.

המון להקות, כמובן, הושפעו מהחדשנות הפיקסיזית בכתיבה ובביצוע. אבל רק קורט קוביין ונירוונה באמת ליטשו את ההשראה הזו לאמנות גדולה משל עצמם. השולצים ולהקתם ממש לא בליגה של פרנסיס או קוביין כיוצרים. אבל כמבצעים יש בהם אש פנטסטית שמעידה שהרוק לא באמת כבה, ושהלהקה הזו היא בין הגחלים הבודדות שלו שעדיין ניתן להתחמם איתן. בשירים שבהם הפילים לא נשמעים כמו הפיקסיז הם נדמים ללהקה ענקית אחרת מראשית אותו עשור פיקסיזי, שנות ה-80, וחוזרים לפוסט-פאנק המטונף נוסח להקתו השנייה של ניק קייב, "מסיבת יומולדת".

אולי ההרכב האדיר ההוא העניק מעט השראה לשם האלבום הנוכחי של "ללכוד את הפיל". מהאזנה לאלבומיהם קל להניח שזו אחת הלהקות שהכי כדאי לתפוס בהופעה, בזכות הגיטרות המעולות והחיוניות המסחררת שלהם. כל מה שחסר כעת הוא שיכתבו שיר אחד נצחי באמת, בכדי שיטוסו היישר לחזית הרוק העולמית. למי שאוהב את הלהקות שלו עם המון שפיצים וזוויות, מומלץ ביותר להיכלא אצלם.

שימו לב במיוחד לשירים:

Cage The Elephant - Aberdeen

Tennis - Seafarer

ריילי: "כשהיינו על הסירה חיינו בלי טלפונים סלולריים, בלי אינטרנט, ורוב הזמן בלי חשמל. אז אימצנו אותה גישה באלבום - בלי מפיק מוזיקלי, כשאנחנו מקליטים וממקססים לבדנו"