”הוא לפחות בן הכלבה שלנו“

מה אומרת לכם האסוציאציה ההיסטורית הבאה: מאי 1968, המונים כובשים את רחובות פאריס, הממשלה מאבדת שליטה, הנשיא שארל דה גול נמלט אל יחידות של הצבא הצרפתי בגרמניה; חוזר, לאחר כמה ימים, עורך בחירות בזק לפרלמנט, מנצל את חרדתו של המעמד הבינוני מפני אי-יציבות, ונוחל נצחון מוחץ.

ומה אומרת לכם האסוציאציה ההיסטורית הבאה: ספטמבר 1978, המוני איראן מאבדים את הפחד, מאות אלפים נוהרים אל רחובות טהראן בהפגנה הגדולה ביותר מאז ומעולם נגד השאה. השאה המזדקן והחולה מקים ממשלה צבאית. שלושה חודשים וחצי אחר כך הוא נמלט לגלות.

מה אומרת לכם האסוציאציה ההיסטורית הבאה: מאי 1989, המשטר הקומוניסטי הנצור בסין מנתק את חיבור הלוויין של רשתות טלויזיה זרות. מסתיימים השידורים החיים של התקוממות הסטודנטים בבייג‘ינג (מיליון מפגינים תפסו אז את כיכר טיינאנמן). ימים אחדים אחר כך, בתחילת יוני, מזעיק המשטר דיוויזיית שריון אל הבירה, ומורה לה לפזר את המפגינים בכל מחיר. המהפכה הדמוקרטית של סין מסתיימת במרחץ דמים.

אגב, האסוציאציה הסינית מעניינת, לפחות באופן אנקדוטי, מסיבה נוספת: שנת 1919. מאורעות מאי-יוני 1989 בסין היו ההתפרצות הספונטנית הגדולה ביותר של אזרחים סיניים נגד שליטיהם מאז מאי 1919. כיוצא בזה, מאורעות הימים האלה במצרים הם ההתפרצות הספונטנית הגדולה ביותר של אזרחים מצריים נגד שליטיהם מאז אפריל 1919. אז, כמעט לפני 92 שנה, יצאו המצרים לרחובות יום אחר יום, במשך שבועות ארוכים, כדי לתבוע עצמאות מבריטניה. התקוממותם הוטבעה בדם. לפחות 800 מהם נהרגו.

האסוציאציות ההיסטוריות הן בעיקרן רק אסוציאציות. נסיון סיטוני להקיש מן העבר הוא תראפיה של היסטוריונים חובבים, או של פוליטיקאים שאיבדו את הקשר אל המציאות. זה בעצם סוג מסוים של אסטרולוגיה.

ארה"ב והנעליים של אימלדה

אף על פי כן, מאין לנו כדורי בדולח אחרים, מותר לשוטט בזהירות בדרכי ההיסטוריה. היתכן שארה"ב חושבת עכשיו על הפיליפינים, 1986? בעל ברית ותיק שלה, הנשיא פרדיננד מארקוס, זייף אז את הבחירות, לאחר שרצח את יריבו העיקרי. מארקוס שלט בפיליפינים זו השנה ה-20, יחד עם אשתו אימלדה, מלכת יופי לשעבר ובעלת אוסף ענקי של נעליים. המונים מילאו את הרחובות בדרישה שיתפטר. חלק מן הצבא התקומם נגדו. ארה"ב תמכה באופוזיציה, דרשה ממארקוס לוותר, והסדירה את יציאתו לגלות. הוא בילה את ימי חייו אחרונים באיי האוואי.

מה לעשות בבעלי ברית, כאשר המשך שלטונם עלול להזיק לאינטרסים של ארה"ב ושל המערב? האם צריך לשמור להם אמונים, ברוח מימרתו הצינית המפורסמת של פרנקלין רוזוולט, "הוא בן כלבה, אבל הוא בן הכלבה שלנו"? רוזוולט אמר את זה ב-1936 על נשיא ניקרגואה, אנאסטאסיו סומוסה גרסיה. לא היה ספק מה חושב רוזוולט הליברל על סומוסה הברוטלי והמושחת. אבל שלטונו התיישב עם צרכיה הפוליטיים והכלכליים של ארה"ב. סומוסה הצליח להקים שושלת. שני בניו שלטו אחריו, עד 1979. מחיר תמיכתה של ארה"ב בשושלת סומוסה היה כבד: מהפכה מרקסיסטית הפכה את ניקרגואה לאויבת של ארה"ב, והכתימה את שמה בכל אמריקה הלטינית.

היו לארה"ב עוד "בני כלבה שלנו" במרוצת השנים, כמעט בכל יבשת. היא עיקמה את חוטמה, ועשתה איתם עסקים. ג‘ון קנדי ניסה לשנות את את הפרקטיקה הזו, לפחות באמריקה הלטינית, באמצעות תמיכה בתנועות סוציאל-דמוקרטיות. הנסיון לא האריך ימים מעבר לקנדי. גם כך, קנדי לא גילה אותה פרוגרסיביות ביבשות אחרות.

קרטר, רייגן, בוש השני

ג‘ימי קרטר, בסוף שנות ה-70, עשה נסיון רציני להשתית את מדיניות החוץ של ארה"ב על שיקולים של זכויות אדם. הוא הכריז, כי ארה"ב לא תאמץ עוד אוטומטית כל רודן, רק מפני שיבטיח להיות אנטי-קומוניסט. ואמנם הוא פנה עורף למשפחת סומוסה, הוא הבטיח חילופי שלטון דמוקרטיים ברפובליקה הדומיניקנית, הוא ביקר את הכת הצבאית הברוטלית בארגנטינה. בחלק אחר של העולם, הוא איפשר אמברגו צבאי בין לאומי על דרום אפריקה של משטר האפרטהייד. לעומת זאת, הוא ניסה לשמור אמונים לשאה של איראן.

הימין האמריקני ביקר בחריפות את קרטר, וחשב את מדיניותו לנאיבית ולמזיקה. תחת רונלד רייגן, ארה"ב חזרה לשקול את האינטרסים שלה עם הרבה פחות סנטימנטליות וצדקנות.

מעשה אירוניה, דווקא ממשל ג‘ורג‘ בוש הבן חזר לפחות אל הרטוריקה של קרטר, בייחוד בארבע השנים האחרונות של נשיאותו. מזכירת המדינה שלו, קונדליסה רייס, נשאה נאום תקיף בקאהיר ביוני 2005, שבו אמרה, בין השאר:

"במשך 60 שנה, ארה"ב חתרה ליציבות במזרח התיכון על חשבון הדמוקרטיה -- ולא השיגה אף אחת מהן.

"עכשיו אנחנו הולכים בדרך שונה. אנחנו תומכים בשאיפותיהם הדמוקרטיות של כל בני-האדם.

..."כאן, במזרח התיכון, התהליך המיוחל של שינוי דמוקרטי מתחיל לקרום עור וגידים. מיליונים תובעים חרות לעצמם ודמוקרטיה לארצותיהם.

"לגברים ולנשים האמיצים האלה אני אומרת היום: כל הארצות החופשיות יעמדו לצידכם בשעה שאתם מממשים את ברכות חירותכם".

האידיאליסטים נשכו את שפתיהם

זה היה ביוני 2005. חצי שנה אחר כך, מצרים ערכה בחירות יותר חופשיות מן הרגיל. התוצאה היתה הפגנת-כוח מרשימה של האחים המוסלמים, שמועמדים הקשורים בהם זכו ב-88 מושבים בפרלמנט (מתוך 454). מפלגת השלטון של הנשיא מובארק גרפה רוב גדול, אבל למעטים היה ספק שהאופוזיציה היתה מנצחת בתחרות הוגנת.

חודש אחד אחר כך, תחת לחץ אמריקני, בחירות דמוקרטיות נערכו ברשות הפלסטינית. התוצאה היתה מדהימה: נצחון מוחץ של חמאס.

האידיאליסטים בממשל בוש נשכו את שפתיהם. מאותו הזמן ואילך הם נטו להעדיף את "בני הכלבה שלנו". למרבה ההפתעה, כך ממש נהג גם ברק אובמה. כאשר אובמה נשא נאום בקאהיר, בתחילת נשיאותו, הוא הבטיח שארה"ב לא תנסה לכפות את מוסדותיה הדמוקרטיים על איש.

השבוע אין לו בררה. כאשר מהפכה פוליטית חסרת תקדים מתחוללת בעולם הערבי, ואבני-דומינו מאיימות ליפול מן החוף האטלנטי ועד ים סוף, ארה"ב אינה יכולה לשמור אמונים למשטרים מתמוטטים. הרטוריקה האמריקנית של הימים האחרונים היתה מרשימה בבהירותה. הנשיא אובמה הכריז בנאומו על מצב האומה בשבוע שעבר, כי ארה"ב מתייצבת לצד העם התוניסאי "נגד הרודן". מצרים עדיין היתה שקטה, אבל המסר היה ברור. גם הנשיא, גם מזכירת המדינה הילרי קלינטון, נקטו טון כמעט חסר תקדים בהתבטאויותיהם הפומביות: הם דורשים שינוי דמוקרטי במצרים. מה בדיוק הם אומרים למצרים על קו הטלפון הבטוח, זה דבר אחר.

לא בטוח כלל שהנשיא מובארק, או מפקדי צבאו, זקוקים לתמיכה חיצונית בשלב הזה. מצרים אינה ניקרגואה. אם המשטר יחליט לדכא את ההתקוממות, וגם יצליח, חטאיו ייסלחו לו במוקדם או במאוחר. העולם החמיץ פנים כלפי סין לאחר דיכוי הסטודנטים ב-1989, אפילו הטיל סנקציות מוגבלות. החרם נמשך כמה חודשים. סין גדולה מדיי וחשובה מדיי. אפשר להעניש לאורך ימים רק ארצות קטנות וחלשות, או לפחות ארצות עוינות לחלוטין. מצרים אינה אחת מהן.

___________

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com