הנקראות ביותר

סשה דמידוב ודביר בנדק על ההקבלה בין דון ג'ואן לחברה הישראלית

השניים מככבים במחזה "דון ז'ואן" שעולה בימים אלה בתיאטרון גשר ■ דמידוב: "הוא דמות רלבנטית מאי-פעם. בתקופתו של מולייר, אנשים שהפנו עורף לאמונה וחשבו רק על טובת עצמם נחשבו מורדים במוסכמות. כיום אנשים כאלה הם המוסכמה"

"זה תפקיד שחלמתי שנים לגלם, כי כמות האתגרים שיש בו עבור שחקן מדהימה. זו גם קומדיה וגם טרגדיה", אומר ישראל (סשה) דמידוב על דמותו האלמותית של דון ז'ואן, מפתה הנשים הגדול בכל הזמנים, שאותו הוא מגלם בעיבוד החדש של הבמאי הבולגרי אלכסנדר מורפוב למחזה מאת מולייר. אמנם דמידוב כבר בן 53, אבל המראה הנערי-דקיק שאותו הוא משמר לצד האנרגיה הסוחפת בה הוא מסתער על התפקיד הופכים את הופעתו ב"דון ז'ואן" לאחת המרשימות ב-20 השנים בהן נחשב לכוכב הגברי המוביל של תיאטרון גשר.

"למרות העיבוד החדש של מורפוב, מבנה המחזה המקורי שכתב מולייר נשמר", מוסיף דמידוב, "המערכה הראשונה היא הקומית, אבל בשנייה מתגלה הפן הטרגי באופיו של דון ז'ואן. כאילו מולייר ניסה לבחון באיזו נקודה צופים יישברו, ויבינו שאין שום דבר 'מגניב' במעשיו של האיש שבחר לחיות ללא מצפון ומוסר. הוא מעוניין רק בדבר אחד: סיפוק מיידי של צרכיו. נשים הן רק חלק מדרך החיים הזו, לכן הוא משליך אותן לאחר השימוש כאילו היו חפצים. הוא מדבר כל הזמן על אהבה, אבל האמת היא שלרגש אין משמעות בעיניו".

כך הפכנו לדון ז'ואן

אלכסנדר מורפוב, במאי המחזה, נחשב לאחד מאנשי התיאטרון המובילים במזרח אירופה כיום. בגיל 50 הוא מכהן כמנהל האמנותי בתיאטרון הלאומי בסופיה, ועובד במקביל ברצף בתיאטראות מובילים ברוסיה. באחד המאמרים שנכתבו עליו נאמר בין השאר: "התיאטרון שהוא יוצר עכשווי לחלוטין, למרות שהוא מעדיף באופן ברור מחזאות קלאסית. השילוב בין גישה מודרנית-חדשנית לטקסטים שחשבנו שאנחנו מכירים היא סוד הקסם בעבודותיו".

"שבע שנים אני ויבגני אריה חיזרנו אחריו", אומרת מנכ"לית תיאטרון גשר לנה קריינדלין, "לא פשוט עבור במאי עם לוח זמנים כל-כך צפוף לפנות חודשיים וחצי ולהגיע לעבוד בישראל. את 'דון ז'ואן' הוא עיבד וביים בהצלחה גדולה בסנט פטרבורג, ולפני כמה חודשים הגיע לארץ עם שחקני ההפקה ההיא במסגרת פסטיבל שקיימנו. כבר אז המחזה התקבל בהתלהבות גדולה בקרב הקהל הישראלי. בשלב הזה כבר היה סגור שמורפוב יגיע לארץ ויביים את 'דון ז'ואן' בעברית, ואני יכולה רק לקוות שזה לא יהיה שיתוף הפעולה האחרון איתו. אגב, זה שהוא גם חתיך הורס לא מזיק".

"דון ז'ואן" הוא מחזה מתעתע וחוויה לא קלה לעיכול, בניגוד לפרסומים המתארים אותו כ"סאטירה מצחיקה עד דמעות". הגיבור, בגילומו של דמידוב, משתעשע בצופים משל היו אחת הנשים שהוא כובש ואז משליך. לא בכדי, בהנחייתו של הבמאי מורפוב, חלק בלתי נפרד מהמערכה הראשונה הוא הפלרטוט של דמידוב עם נשים בקהל. במערכה השנייה, כאמור, המחזה מתהפך על פיו. הציפייה שדון ז'ואן יחזור בתשובה לא רק מתבדה, אלא גולשת למחוזות אפלים ככל שהתעקשותו להתריס נגד כללי ההגינות הופכת לאובססיה. מעשיו אלימים ודוחים עד כדי כך שהוא מרחיק מעליו גם את הנאמנים לו ביותר, המבינים שאין דרך להצילו מהגורל שגזר על עצמו.

"הוא דמות רלבנטית מאי פעם", אומר דמידוב, "בתקופתו של מולייר, אנשים שהפנו עורף לאמונה וחשבו רק על טובת עצמם נחשבו מורדים במוסכמות. כיום אנשים כאלה הם המוסכמה, בעוד אמונה ומוסר נחשבים יוצאי דופן".

באחד המונולוגים מוקיע דון ז'ואן את צביעות החברה בכלל והדת בפרט, בניסיון להוכיח שדווקא בגישה הישירה ונטולת המסכות הוא מוסרי יותר מכולם. חייבים להודות שזה טיעון משכנע.

"אבל לא באמת מעניין אותו מה חושבים עליו. זו הסיבה העיקרית שבגללה הוא לא משתנה. הוא לא מאמין בגמול ובעונש, לכן בעלי אמונה לא יכולים לעצור אותו. להם יש קווים אדומים ולו אין. האם זה הופך אותו לטוב יותר? הרי אם אתה מצהיר בגלוי שאתה חי כמו בהמה זה לא מעלה אותך בדרגה. להיפך, אתה נשאר בהמה. אין שום דבר נאצל בזה".

בלב המאפלייה

"אני מתפקד כמעין קול המצפון שלו", אומר השחקן דביר בנדק המפליא לגלם את זגנרל, משרתו הנאמן של דון ז'ואן, "מוכיח אותו כל הזמן על מעשיו, מנסה לשכנע אותו לפנות לדרך שונה ומשוכנע שעמוק בתוכו דון ז'ואן כן מאמין במשהו. זו הפעם הראשונה בה אני וסשה עובדים יחד, ולשמחתי הסתדרנו נפלא מהרגע הראשון לחזרות כי בלי הכימיה בין דון ז'ואן וזגנרל אין מחזה".

- הוא מתעלל בך, מאיים עליך ולועג לך רוב הזמן. למה זגנרל נשאר עם דון ז'ואן למרות הכול?

"כי הוא מאמין שיצליח לשנות אותו אם יחזיק מעמד מספיק זמן. עבור הסיכון הקטנטן שיצליח להציל את נשמתו של אדוניו, זגנרל מוכן לספוג אינספור אכזבות והשפלות, ולצערי אני מזדהה איתו לחלוטין. לראייה כל מה שקורה במדינה בשנים האחרונות. אנחנו חיים בתחושה שאיבדנו את כל האידיאלים שלנו. פרשת מכתב אריאל והריב בין נציגי האמנים, אני ביניהם, עם שרת החינוך הוכיח שלפעמים גם הניסיון לשנות לטובה מתפוצץ לנו בפנים. האם זה אומר שאנחנו צריכים להפסיק לנסות, ולהשלים עם המציאות כמו שהיא? האם צריך לעזוב למקום אחר? לפחות לזגנרל יש תשובה. כאשר הוא מבין שהשהייה לצד לב המאפלייה תשחית בסופו של דבר גם אותו הוא מותח קו אדום, כי את נשמתו שלו הוא לא מוכן לאבד. זה חומר למחשבה, אבל לא בטוח שנאהב את המסקנות".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות