חוזרים לחלום

הרגע הכי מרגש באלבום החדש ומרחיב הלב של אר.אי.אם מגיע ברצועה האחרונה, בלדה שאליה מצטרף קולה המקונן והמכונן של פאטי סמית'. מייקל סטייפ הסולן הירבה לספר בעבר עד כמה היוותה השראה עבורו, והם כבר שרו דואט יפה לפני 15 שנה.

אבל הפעם, בשיר Blue, המילים עתירות משמעות מיוחדת לחיי הלהקה. לא ברור האם הדובר בגוף ראשון בשיר הוא סטייפ עצמו או דמות מומצאת, אבל מילותיו הכמעט אחרונות באלבום הן "אני רוצה הכל... האם אני זקן מדי מכדי להמשיך לחיות?". ואז סמית' מגיבה בשורה מצמררת משלה, "ילד סינדרלה, איבדת את נעלייך". דיאלוג שמתמצת את המאבק של אר.אי.אם, אחרי 32 שנות פעילות רצופה, אחרי 15 אלבומי אולפן ורק שינוי הרכב יחיד לאחר פרישת המתופף וכותב השירים ביל ברי בעקבות מפרצת מוחית.

מאז 1992 אר.אי.אם, להקה שהציגה עקומות צמיחה מעוררות השתאות יצירתית ומסחרית, לא עשתה אף אלבום שלם באמת. היו שירים יפים, היו ניסיונות לייצר אלבומים סמי-אקוסטיים ואלבומים ש"נותנים בראש", היו קצת להיטי רדיו, והייתה פעילות הופעות יחסית מוצלחת. אבל קרוב ל-20 שנה נדמה שאיבדו חדות וגם להט.

האוהדים הקנאים יכולים לחלוק, ולדבר בשבחו של שיר או אלבום כזה או אחר. אבל עבור מרבית שוחרי הפופ, אר.אי.אם הפכו מספקים אמינים של רגשות והתרגשויות חדשות למי ששיאם מאחוריהם. מצב עצוב ללהקה. ובעוד לא מעט אמנים גדולים הפגינו התחדשות יצירתית מופלאה אחרי שנות יובש, מבוב דילן ופול מקרטני וניל יאנג ומטה, הרי שאצל גופים כמו להקות, תנופה מחודשות שכזו נדירה ביותר.

פורטיסהד הם הדוגמה היחידה שאני מכיר ללהקה ששתקה עשר שנים וחזרה באלבום שהיה אפילו טוב יותר מאלו מראשית דרכם. אבל לרוב להקות רוק שמתרוקנות ממיצי היצירה אינן משתקמות.

החדש של אר.אי.אם, גם אם לא כל שיריו מצוינים אף שבהחלט יש בו כמה כאלו, ואף שהוא לא מתקרב לפסגות אלבומיה בני ה-20 פלוס אם כי הוא הטוב שלה בשני העשורים האחרונים, מזדהר ומשובב לב בזכות מעלה אחת ברורה. מגע הקסם של אר.אי.אם חזר. והוא ברור, ובוהק, וקשה לפספס אותו. פתאום, במקום להגיב כלפיהם בלאות קצת מיואשת של "הם כבר כתבו שירים כאלו רק טובים יותר" או "אין להם שום דבר חדש להגיד", אפשר פשוט להיכנע ולהתמסר לשירים.

זה אלבום שהוקלט בשלוש ערים שונות, ברלין, נאשוויל וניו אורלינס, ויש בו כמה הופעות אורח, כשחוץ מסמית' נוכחים, בין היתר, גם פיצ'ז שתורמת אנרגיות ואדי וודר שכמעט ולא מורגש ולני קיי, הגיטריסט והמפיק הנהדר של גברת סמית'.

לא ננעלים על הצהרה סגנונית

אבל אלו לא הלוקיישנים ולא האורחים, גם אם סייעו לתהליך הפנימי. זו הלהקה עצמה, סטייפ והגיטריסט פיטר באק והבסיסט מיק מילס, שכמו שמרמזים סטייפ וסמית' בשיר "בלו", מצאה לעצמה נעליים חדשות בכדי לשחזר את ההשראה ואת שאר הרוח ביצירה.

דווקא השיר הפותח הוא הרצועה החלשה ביותר, אבל ברעיון עריכתי מופלא חלקו ההימנוני שב ומגיח בסיום השיר החותם כדי לסגור איזה מעגל, וכותרת שם הרצועה הפותחת, Discoverer , היא הסיום של האלבום. והמסגרת הזו מהודקת ושלמה מפני שזו לא רק הצורה שמציגה התחדשות וגילוי. זה הליבידו הלהקתי שאכן כמו מצעיר ומשיל מעליו עשרות שנות עייפות.

להבדיל מהאלבומים הבינוניים של אר.אי.אם, הטרי אינו ננעל על הצהרה אחת סגנונית או צלילית. יש בו קצת מהאנרגיות של ראשית שנות ה-80, קצת מהמהורהרות האקוסטית והמאד מסחרית של ראשית שנות ה-90, וקצת רוקנרול לפנים שמבוצע טוב מאד אבל כתוב בפחות מצוינות מאשר השירים המתונים יותר.

המבחן של כל להקה או אמן כה ותיקים הוא כמה מהשירים החדשים יהפכו לפריטי חובה ברפרטואר ההופעות שלהם, וכמה היו נכנסים בגאון גם לאלבומיהם החזקים ביותר. אז יש כאן ארבעה כאלו, וזו כמות מספקת ומרשימה.

קודם כל "?berlin" עם המנדולינה ושלל הגיטרות האקוסטיות שהוא להיט רדיו מובהק, בוודאי ובוודאי לרדיו הישראלי. והוא שיר נהיגה מצוין שיזכיר להמונים את losing my religion ולמיטיבי הלכת במשעולי הדיסקוגרפיה האר.אי.אמית את Cuyahoga" בן ה-25 שנה. ואז באOh my heart ומוסיף גם אקורדיון וקולות רקע כמיטב המסורת של מיק מילס, ואז מגיעה הבלדה ההורסת של האלבום.

Every Day Is Yours To Win מעובד נהדר כשיר ערש מתוק-מריר שאי אפשר להישאר אדיש מולו. הוא גם מציג יפה את השירה המעולה של סטייפ, שלפחות את אוזני כובש כפי שלא עשה מאז המאסטרפיס האחרון שלהם, Automatic for the People מ-1992.

2011 נפתחה ברצף מלהיב של אלבומים מעולים מג'יימס בלייק, פי' ג'יי הארבי וליקה לי. Collapse Into Now עומד לצידם בכבוד, כמו לצד הקטלוג של אר.אי.אם עצמם.

להבדיל משלושת האלבומים האלו הוא פחות ממוקד ויש בו יותר פערים בין השירים המאד טובים שהוזכרו לרצועות האחרות. אבל לעומת בלייק בבכורה שלו, לי באלבום השני שלה והארבי שגמאה מחצית מאורך הקריירה של סטייפ ושות', אר.אי.אם מפארים עצמם בכניסה למועדון המאד מצומצם של מי שאחרי 30 פלוס שנות עבודה מתגלים במלוא אונם לא רק על במות אלא גם בכתיבת שירים ובהקלטות.

אלבומם רחוק מלהיות מופתי או מושלם, אבל בהחלט מספק סיבות מצוינות לקרוא לאוהדיהם חזרה אל הדגל. זו לא עוד קריאת "זאב זאב" או אזעקת שווא. אר.אי.אם שבים להעניק לעולם שירים מצוינים.

והערה אישית לסיום: לצערי המדור יוצא לחופשה ולא יתפרסם בשבועות הקרובים, אבל לשמחתי זה קורה מפני שאני נכנס להקלטות אלבום חדש. בסוף האביב הוא ישוב בחזרה. להתראות.