מלחמת ההישרדות: רכיב מציע להזרים 40 מיליון שקל ל"מעריב"

בוחן השקעה ישירה בעיתון ולא בחברה הציבורית המחזיקה בו ■ מתנה זאת במכירת בית הדפוס והעברת התמורה לבנקים כנגד מחיקת חובות ■ איך הגיע עיתון "מעריב" למצבו הרעוע הנוכחי?

זקי רכיב פועלת להפיכת העיתון "מעריב " לחברה פרטית. על-פי דיווח של חברת מעריב החזקות לבורסה מהיום (ג'), בוחן רכיב אפשרות להזרים לחברה-הבת, מעריב הוצאת מודיעין (המחזיקה בעיתון "מעריב"), סכום של 40 מיליון שקל כנגד הקצאת 60% ממניות החברה-הבת, הנמצאת כיום בבעלות מלאה של מעריב החזקות.

שיעור ההחזקות של רכיב במעריב החזקות (30%) - בה הוא שולט לצד משפחת נמרודי - יישאר ללא שינוי. אם תושלם העסקה, תחזיק מעריב החזקות רק 40% ממניות מעריב הוצאת מודיעין, בעלת העיתון "מעריב".

בדרך זו מגדיל רכיב את שליטתו בעיתון שהוא הנכס המרכזי של מעריב החזקות, מבלי להגדיל את חלקו בחובות הקבוצה לבנקים ולמחזיקי האג"ח, המרוכזים למעלה, בחברה הציבורית.

על-פי גורמים בסביבות רכיב, בתקופה האחרונה יעצו לו יועציו הכלכליים לצאת מהשקעתו במעריב החזקות. באחרונה אף היה מי שאמר כי רכיב לא היה מודע, כשביצע את השקעתו ב"מעריב" אשתקד (סך-הכול 15 מיליון דולר), עד כמה חמור מצבו של העיתון ,וכי הוא מפסיד כיום פי חמישה ממה שחזה בהתחלה.

בסופו של דבר החליט רכיב להישאר ב"מעריב" בגלל מחויבויותיו לעובדים, כך אומרים בסביבתו. אתמול (ב'), עם זאת, התברר כי נגמרה המחויבות של רכיב ו"מעריב" ל-120 עובדים נוספים, שיפוטרו בחודש הנוכחי. עשרות עובדים, ובהם כתבים בכירים כמו הכתבת הפוליטית מיה בנגל, זומנו להליך שימוע. בחודשים הקרובים יפוטרו עד 400 עובדים מהעיתון.

על-פי הודעת העיתון לבורסה, רכיב יהיה מחויב להזרמת ההון בכפוף למספר תנאים, הכוללים בין היתר את מכירת פעילות בית הדפוס והעברת תמורת המכירה לבנקים המממנים כנגד מחיקת חובות.

בנוסף, רכיב מתנה את העברת הסכום בהמרת הלוואות הבעלים שהועמדו למעריב החזקות במניות, וביטול ערבויות של החברה-הבת בה הוא מתעתד להשקיע כלפי מעריב החזקות. ב"מעריב" ציינו כי רכיב מוכן לשקול הזרמת הון מיידית.

דגש על הדיגיטל

על-פי התוכנית הכללית של "מעריב", עליה יכריז במהלך אפריל, פיטורי העובדים אמורים להציל את מצבו התזרימי של העיתון. העיתון היומי יאוחד אל תוך מקשה אחת קטנת עמודים שתכלול את החדשות, הספורט, והעסקים.

מצבת העיתונאים תדולל משמעותית, עד לכדי כך שעבודתם העיקרית תעבור בהדרגה לשני מישורים עיקריים - האונליין והניו-מדיה, שיכללו אפליקציות טאבלט ואחרות, ועיתוני סוף השבוע, אשר מכניסים שיעור של 70% מסך המודעות ב"מעריב" כיום. המגזינים ידוללו דרמטית, והעיתונים "רייטינג" ו"את" יהפכו למוספי כרומו מצומצמים של סוף השבוע. במהלך השבוע ימשיך לצאת "סגנון".

הפחד הישן מ"ידיעות"

ישנן הרבה סיבות אובייקטיביות אשר בכירים ב"מעריב" בעבר ובהווה מנו באוזני "גלובס", שבגללן נקלע העיתון לסחרור בו הוא מצוי. בין היתר דברו על כניסת החינמונים ופריחת האינטרנט, מבשרי עידן התוכן החינמי, מה שהביא לירידה דרמטית בקניות בדוכנים ובמנויי העיתון בשנים האחרונות ולתלות כמעט מלאה בהכנסות ממודעות.

הפרסום ב"מעריב" ירד ב-30% רק בשנה האחרונה. אך כולם, ללא יוצא מן הכלל, תיארו את הכשל הניהולי המתמשך, וראו בו כסיבה העיקרית למצבו הקשה של העיתון.

כבר לפני 7 שנים החזיק עופר נמרודי, עד לאחרונה יו"ר "מעריב" מטעם הכשרת היישוב, פיילוט מודפס של חינמון. העיתון המדובר היה אמור להיות דומה מאוד למה שאולי נמצא אי-שם בדרכו של זקי רכיב, היו"ר הנוכחי, להפוך את העיתון למבוסס על ניו-מדיה בלבד או בעיקר.

על-פי אותו מודל, עיתונאי nrg, אתר "מעריב", היו אמורים לעבוד עבור שתי המערכות - המודפסת והאינטרנטית. כך היה חוסך נמרודי כבר אז כסף רב, אך בעיקר מקדים את "ישראל היום", שהיה כנראה הדחיפה האחרונה של "מעריב" אל מעבר לצוק, מעליו שמר על שווי-משקל במשך שנים ארוכות. אך נמרודי חשש להפר את מאזן האימה שנשמר בשוק העיתונות בישראל בין "מעריב" ל"ידיעות אחרונות", והמהלך מעולם לא יצא אל הפועל.

היסטוריה של החלטות שגויות

מיד עם לידת העיתון ב-1948, "מעריב" הפך בתוך מספר חודשים להיות העיתון הנפוץ במדינה. הוא הציע לציבור חלופה ל"ידיעות אחרונות", וזה נהר אחריו, על פני העשורים שהגיעו אחר-כך.

המשבר הראשון של העיתון הגיע במלחמת יום כיפור. הסדק בחברה הישראלית התחיל להתגלות, ו"ידיעות אחרונות" חילק עיתונים חינם. "מעריב" נשאר מאחור, ו"ידיעות" התבסס אט-אט כקול של ישראל האמיתית, לעומת קולה של האליטה המפא"יניקית שהחלה אז בתהליך הכחדה.

סמוך למהפך הפוליטי של 1977 החל גם המהפך בעולם העיתונות. "ידיעות אחרונות", הנכס של ישראל השנייה, החל להתחזק.

כאן התחיל "מעריב" בירידה מתמשכת, שבאה לידי ביטוי באינספור החלטות שגויות, בהן כמה בולטות במיוחד. ב-1987 הוחלט בעיתון בהנהגתו של עידו דיסנצ'יק, לשנות את הגרפיקה ולהפוך לסולידי ומאופק. זאת בניגוד מוחלט לעולם העיצובי אותו הכתיב אז העיתון "חדשות", שיישר קו עם העידן הוויזואלי של הטלוויזיה.

זו היה נקודה משברית עבור העיתון, שהמשיכה באי-היכולת להבין את המציאות שישראל נמצאת בה.

הרבה זיג-זגים

בראשית שנות ה-90, "מעריב" הגיע לראשונה לתפוצת שפל של מתחת ל-100 אלף עותקים. עם הגעתו של נמרודי ב-1992, הוא הפך את "מעריב" לטבלואיד - ומה שמכונה "עיתון מי טו", כלומר כזה המחקה את "ידיעות".

"הוא החליט להיות כמו העיתון השני", אמר בכיר לשעבר בעיתון, "אבל היעדר המשאבים הביא אותו להיות אותו דבר אבל פחות טוב".

נמרודי הביא את יעקב קדמי, והשינוי של העיתון והפרסום האגרסיבי צמצמו את היחס בין "מעריב" ל"ידיעות" מ-3:1 ל-2:1. בשנתיים הראשונות "מעריב" עלה והתקדם ואז, כך אומרים, החלה תקופת השאננות והבזבוז.

ההסתבכות הפלילית של נמרודי ב-1995, הכניסה את "מעריב" למשבר נוסף. לא רק בגלל הפגיעה במוניטין, אלא בעיקר בשל העובדה שלא היה לו בעל-בית נוכח שעקב מקרוב אחר המתרחש.

"מעריב" החל לשקוע בחובות אדירים, ובתקופות מסוימות חוזים נחתמו עם עובדים על פתקאות. עובדים מסוימים קיבלו משכורות גבוהות ונוצרו כפילויות בלתי ברורות של מחלקות ותפקידים במערכת. מספר המכוניות בחברה שהגיעה ללמעלה מ-2,000 עובדים היה בשלב מסוים קרוב ל-200.

בתוך כל זה האשים ולדימיר גוסינסקי, שותפו של נמרודי לעיתון, את נמרודי בכך שהכשרת היישוב ומשפחת נמרודי מושכת כסף מהעיתון. נמרודי הכחיש את הדברים. זכור מקרה אחר בו גוסינסקי דרש לבטל את עמודי הבורסה, ויום למחרת הגיעו לעיתון אלפי ביטולים של מנויים.

הניהול של נמרודי הוגדר קפריזי. רגעים מסוימים מתנתק לתקופות ארוכות ורגעים אחר-כך, מתערב לעומק קבלת ההחלטות ומבקש לחתום על כל חשבונית. רגע אחד מסכים לשינויים מרחיקי לכת, ורגע אחרי כן מבקש קיצוץ עמוק.

"ככל שאתה מקצץ כרגע אתה מראה שהצלחת להוריד את ההוצאות השוטפות, המאזן נראה כאילו הוא השתפר, אבל הנזק יבוא בעוד שני רבעונים", מספר בכיר לשעבר בעיתון על תרבות הניהול.

בסוף תקופתו של העורך יעקב ארז החל גל קיצוצים ראשון בשורה ארוכה של גלים. עם הגעתו של אמנון דנקנר לעיתון הגיעו גלים נוספים. חלק מהפיטורים היו כלכליים ומחושבים, אחרים נודעו כאמוציונליים ולא ברורים.

עם הגעתו של רון לשם לעיתון ב-2001-2002 במקומו של עמוס רגב, כראש מערכת החדשות, הגיעו יחד איתו 30 עובדים מ"ידיעות אחרונות". הקו של העיתון היה פופוליסטי, "מעריב" רצה לחזר אחר אותו קהל אבוד של ישראל השנייה, אך ישראל השנייה לא ידעה את זה.

הקו של העיתון הפך אגרסיבי יותר נגד השלטון והאליטות, ובכך פגע בקהל ותיק שלו. עם זאת, לא הושקעו כל מאמצים שיווקיים להגיע לפריפריה ולמקומות בהם עד היום "מעריב - מערך". בתקופה זו ירדה תפוצת העיתון ב-5,000 עותקים מדי שנה כמעט.

בכל גל פוטרו עשרות עובדים. באוקטובר 2008 על רקע המשבר הכלכלי העולמי, פיטרו העורכים הראשיים דורון גלעזר ורותי יובל עוד עשרות עובדים וקיצצו בשכר. אך משהבחין עופר נמרודי ביכולתם להוריד את הגרעון התפעולי ל-1.5 מיליון שקל בלבד ברבעון הראשון של 2009, הוא ביקש קיצוץ נוסף, חרף דרישתם להתחיל במאמצי שיווק עיקשים. הם סירבו, עזבו בטריקת דלת, ועם הגעתו של יואב צור כמחליפם, פוטרו או עזבו עורכים בכירים שהביאו עימם.

העיתון עבר זעזוע נוסף: צור ביקש לשבור שוב את הקו המערכתי ימינה, כביכול אל עבר נטיית לבו של העם, והעיתון שינה שוב את הקו, לעומת הקו מרכזי - שמאלני של גלעזר ויובל.

אחזקות מעריב
 אחזקות מעריב

מעריב
 מעריב

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא שוק ההון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988