אדריכל מבשיל בעשור השישי לחייו

רפי אלבז: "מה שמפתיע הוא שבהרבה תחומי יצירה התפתחה שפה ישראלית ייחודית ואילו באדריכלות - אנחנו מתעסקים בייבוא אינטנסיבי וכמעט חסר ביקורת"

חמש דרגות "עברתי בחיים המקצועיים שלי חמש דרגות ג'יפה. זו ההתמחות שלי. הייתי בנאי בהארלם, והתחלתי לתכנן באזורים מוזנחים במנהטן וממנה לשכונת ויליאמסבורג שמעבר לנהר ההדסון, ועד לתל-אביב, לתחנה המרכזית. לפני 15 שנה יזמתי את הקמת הקונדומיניום (בית משותף) הראשון בויליאמסבורג, זו היתה הסבה של מפעל נעליים נטוש למבנה מגורים. ויליאמסבורג היתה שכונה של מבנים תעשייתיים נטושים, והתגוררו בה מהגרים, שרצו בה זונות, מסוממים וסרסורים. מאוד מזכיר באווירה ובתוכן את אזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב כיום. מה שאני מתכנן לעשות באזור הזה, הוא את אותו הדבר בדיוק. בויליאמסבורג הקמתי מבנה שהיו בו 75 יח"ד ושווק במחירים נמוכים לבעלי מקצועות חופשיים ממעמד הביניים, שלא יכלו להרשות לעצמם דירות במנהטן. הם הגיעו לשם בני 30, והתחילו להוליד ילדים ולשלוח אותם לבתי הספר המקומיים. זה הניע שינוי. היום כבר יש הצפה, מחירי הנדל"ן הכפילו את עצמם מאז ואף יותר מכך".

האזורים הפרומים "אני תמיד מגיע לאזורים הכי פרומים של העיר. אשתי, ילידת רעננה מתלוננת כלפי תמיד 'למה אתה לוקח אותי למקומות האלה - אני צפונית'. המזרח העירוני בדרך כלל מוזנח, ותמיד האחרון להתפתח. האזורים הצפוניים מתפתחים ראשונים, אחר כך המערב, שבדרך כלל קרוב למקורות מים - ים ונהרות, אחרי שהמערב והצפון נהפכים לרוויים ויקרים, הפיתוח זולג דרומה - ורק אז מגיעים הכוחות למזרח. כך בניו-יורק, כך גם בתל-אביב, בירושלים - אם כי בה אולי הסיבות אחרות".

תל-אביבים ישנים "אני שואף להעביר לתחנה המרכזית את אוכלוסיית משפרי הדיור התל-אביבית. אני מדבר על רופאים, פסיכולוגים, אנשי תקשורת ואמנים שקנו דירות בלב העיר לפני עשור. אז הדירות התאימו לגודל המשפחה שהייתה להם, ועכשיו - כשיש יותר ילדים, או אפילו רק משום שאותם ילדים בגרו קצת, צריך מרחב גדול יותר למשפחה. במחירי הנדל"ן הנוכחיים, שמתאימים למיליונרים מסביון והרצליה פיתוח, אין לתל-אביבים כאלה סיכוי להרחיב את שטח הדיור שלהם. הם יבואו איתי לתחנה המרכזית ויחוללו בה את השינוי. מבחינת אזור, זה אחלה מיקום: קרוב לכל עורקי התחבורה - רכבת, אוטובוסים וצומת כבישים מהירים, מצד מזרח, ולמרכזי תרבות ובילוי של העיר, מהצד המערבי".

צייר ובנאי "אני צייר טוב ובנאי טוב. אבי עבד בבנייה, ואני, כילד, הסתובבתי אתו באתרים וקצת הכרתי את התחום. נסעתי לניו-יורק ב-1986 והתחלתי לעבוד באתר בנייה בהארלם, מכיוון שידעתי לקרוא תכניות, נהפכתי לראש צוות ודי מהר גם למנהל פרויקטים, והדרך משם לשותפות הייתה קצרה. תוך שנתיים כמנהל פרויקט קיבלתי הצעה להיות שותף בחברת הבנייה שבה עבדתי, אך להפתעתו העצומה של בעל הבית, דחיתי אותה. הייתי בן 23, ובמקום להיות בנאי גדול, החלטתי ללכת ללמוד אדריכלות. התחלתי בסדנא של אליעזר פרנקל בת"א, ותוך שנה קיבלתי מלגה לקופר יוניון בניו-יורק. למדתי אצל פיטר אייזנמן (חתן פרס וולף לאדריכלות ומתכנן האנדרטה לזכר השואה בברלין) ועשיתי סאטז' אצלו, גם בברלין".

לא לפני גיל 55 "יש לי סטודנטים בני 30 שלחוצים מכך ש'עוד לא עשו שום דבר'. אני יודע שרק היום, ממש עכשיו, היד שלי מספיק בוטחת כדי לתכנן. זו נשמעת אמירה יהירה, אבל אני באמת מאמין, ואומר זאת מניסיוני שלי, שהבשלות במקצוע הזה, מגיעה מאוחר. אדריכל מבשיל בעשור השישי לחייו, לא לפני גיל 55. פרנק גרי התחיל בגיל מאוד מבוגר, הוא היה נהג משאית והחליט לבנות לעצמו בית. אני מרגיש במצב די דומה".

חוזה חברתי "עדיף שלא לתת לאדריכלים צעירים אחריות גדולה מדי. המזמינים פרויקט, מפקידים בידי אדריכל אחריות עצומה. אם זה בית פרטי - בוודאי, על אחת כמה וכמה אם זה מבנה ציבורי, ולא כל שכן שכשמדובר בתכנון שכונה או חלקי עיר שלמים. האדריכל חותם על חוזה חברתי עם המזמין - יהיה אשר יהיה - לדברים שעושה אדריכל יש השפעה עצומה, ענקית, על כל היבטי החיים ובכול דרגות התכנון - מעיצוב חדר ועד תוכנית מתאר ארצית".

חטא המקוריות "צריך להתרחק מהגדרות כמו 'קול', 'יפה', 'מקורי'. זה לא הכיוון. היתה לי סטודנטית לאדריכלות שהסבירה לי שהיא רוצה ללמוד את המקצוע, כי להיות אדריכל זה 'קול', כי היא שואפת להיות 'סטרקיטקטית'. מן מושג כזה שאפוף כולו זוהר ותהילה. מי הם, בעצם האדריכלים-כוכבים האלה שהיא חושקת להיות כמותם? בדרך כלל מדובר באנשים שעברו את גיל שישים, לפעמים גם את גיל שבעים, שעבדו מאוד קשה כל החיים, בדרך כלל גם לא הרוויחו מי-יודע-מה עד אז. אנשים שהתמסרו - ובערוב ימיהם נהיו כוכבים. כמרצה, אני מרביץ בסטודנטים את תורת האדריכלות שאיננה כלל עניין טכני, אלא עיקרו נטילת אחריות עצומה על הכתפיים, כלפי המזמין וכלפי כל החברה. לפעמים האדריכל עומד אפילו בין המזמין שרוצה דברים מסוימים, לציבור - שיכול להיפגע מהם. צריך ניסיון וביטחון בשביל זה".

איקאה להומלסים "הפרויקט הכי חשוב שלי עד כה, בעיני, הוא תכנון בתים להומלסים. אלה הן יחידות דיור זמניות ששטחן הכולל 8 מ"ר, ומיועדות לבנייה עצמאית. היחידות מגיעות בקופסא, כמו מוצרים של איקאה, ויש בהן מיטה, שולחן, מדפים והוראות התקנה של היחידה המודולרית, הניתנת לעיצוב בשלושה סגנונות שונים. עלות כל יחידה 500 דולר. העיצוב שלהן קיבל שבחים והן הוצגו במרכז פומפידו בפאריז".

עיר ההומלסים "200 יחידות קנתה עמותה ניו-יורקית בשם 'קומן גראונד' - וסיפקה אותן להומלסים שהקימו אותן בתוך חללי מבנה תעשייתי ישן ששופץ לצורך העניין, בבאורי-סיטי, במנהטן. היחידות נצמדות זו לזו ויוצרות מסדרון-רחוב, שנהפך עם הזמן לסביבה ציבורית משותפת שבה ההולמסים מנהלים שוק בשיטת סחר חליפין. בין הדברים שמוחלפים - חלקים מתוך יחידות הדיור. הומלס 'ארטיסטי', שמעדיף חללים פתוחים שהוא יכול לצייר בהם גרפיטי, ימסור מדפים להומלס 'אספן' שזקוק לעוד שטח אחסון ביחידת מגוריו."

כוח מרפא "לאדריכלות יש כוח ריפוי. יחידות הדיור של הולמסים וסגנון התכנון שלהן, חוללו שינוי בדרך החיים של ההולמסים. זו דוגמא אחת קטנה להשפעת תכנון אדריכלי על חיים של קהילה. הדבר קורה גם בממדים גדולים יותר - כשנכנסת פעילות תכנונית ואדריכלית לשכונות מצוקה וכשיש אג'נדה אדריכלית, כמו זו שמתפתחת בימינו, אדריכלות ברת-קיימא שמתייחסת לאחריות כלפי כדור הארץ.

"אני מצהיר שאני לא אדריכל ירוק, משום שאני סבור שכל האדריכלים צריכים להיות 'ירוקים'. ולהיות ירוק זה פשוט לפתח אחריות חברתית, שהיא אחד מיסודות המקצוע. האחריות החברתית היא לא רק כלפי קהילות החיות היום על פני כדור הארץ, אלא גם כלפי כדור הארץ עצמו, כסביבה שבה יחיו קהילות גם בעתיד".

חומרים אסורים "הירוקים המוצהרים לא עושים הבחנה בין עץ לעץ - ומתנגדים לפעמים לשימוש בו באופן גורף, בגלל שזה מכלה משאבים, שיש להם תחליף סינתטי. ואם יש עצים שהשימוש בהם לבנייה מכניס כסף לקהילות ועוזר להן להתפתח? זו גם אחריות חברתית - להבדיל בין עץ שהכריתה שלו פוגעת בסביבה, לבין עץ שהשימוש בו כחומר גלם, מפתח חברה כזו או אחרת".

חטא הבטון "בישראל בונים הכל מבטון. זה חומר מקסים. הוא מקומי, ויש בו אספקטים טבעיים נהדרים. אני מודה שאין כמעט חומר שיכול להתחרות כמעט בנוכחות שלו - זה חומר שמביע המון. אבל כשמקימים קיר בטון, ומצפים את כולו בטיח - דבר מאוד שכיח כאן, מקימים למעשה קיר שאינו נושם. כל הלחות עוברת דרכו, הבידוד אפסי, שימור האנרגיה לא טוב, בוודאי שבהשוואה לחומרים אחרים, ולכן - אני תמיד אעדיף בלוקים".

בין רוטשילד לנווה צדק "המגדל של הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד בתל-אביב, עשוי בטכנולוגיות הכי מתקדמות, הוא בניין מאוד מוצלח, תוכנן בקו אחד עם מה שקורה בעולם היום - מבחינה סגנונית וטכנולוגית, ונדמה לי שגם עבדו שם נכון עם הצורך בהצללות ובידוד. בארה"ב בונים רק כך: שלד פלדה וחיפויים לפי סגנון, טעם וצורך. במרחק שלוש דקות הליכה מהמגדל של הבינלאומי, אני מתגורר עם משפחתי בבית שנבנה לפני 100 שנה, בשכונת נווה-צדק, ועובי הקירות בו, במקומות מסוימים, מגיע לחצי מטר. אני לא יכול לדבר בטלפון סלולרי מהבית שלי, אבל הטמפרטורה בו נמוכה ב-5 מעלות מהסביבה, והיא מספקת בידוד נהדר בימות הקיץ החמים והלחים. מה עדיף? קטונתי מלשפוט".

ייבוא בלבד "עוד לא חזרתי לארץ. יש לי משרד בארה"ב, עיקר הפעילות שלי שם. פתחתי זרוע ישראלית, כי המשפחה שלי כאן. הבסיס העיקרי ליצירה שלי הוא ארה"ב. מה שאותי מפתיע הוא שבהרבה תחומי יצירה התפתחה שפה ישראלית ייחודית: קולנוע ישראלי זה דבר מובהק, גם מחול ישראלי ואוכל ישראלי (אני לא מתכוון לשווארמה ופלאפל) ואילו באדריכלות - אנחנו מתעסקים בייבוא אינטנסיבי וכמעט חסר ביקורת. הרבה סגנונות היגרו לישראל ומצאו בה בית חם: הסגנון הבינלאומי, הבאוהאוס כמובן, מגדלי הזכוכית, אבל עוד אין 'אדריכלות ישראלית', זה חבל".

הדור הבא "גידי בר אוריין הוא אדריכל מצוין שצריך לעמוד בלחצים מאד קשים של יזמים ששוכרים את שירותיו. בר-אוריין מצליח, שרק אלוהים ימשיך לעזור לו לשמור על אינטגריטי בתוך הסביבה שבתוכה הוא פועל. ארז אלה הוא דוגמא למישהו שיהיה כוכב. הוא בא לכאן עם אג'נדה. אפשר רק לקוות שיישאר כאן ושהוא לא יהיה גדול עלינו".

ספרייה חברתית "הפרויקט הכי מוצלח שלי, שלצערי לא ייצא לפועל, כי לא זכינו בתחרות, היה ספריה ציבורית בעיר הלסינגור שבנורבגיה. בתכנון שלה נתתי ביטוי לשינויים באופן שבו אנשים צורכים כיום מידע. לכאורה, ספרייה וספרים הם עולם הולך ונעלם וכמותו גם צריכת תוכן מכל סוג שהוא דרך מוסד פיזי. הן היום כולם 'מורידים' סרטים ומוזיקה מהאינטרנט, וכמותה עולה צריכת הספרים האלקטרוניים. אנחנו תכננו ספריה שבה, כשהקורא משאיל ספר, או סרט או דיסק, הוא מקבל מידע על אנשים אחרים שהשאילו אותו (בדומה למה שקורה למי שקונה ספר באמזון). יותר מזה - אם אנשים שטעמם הספרותי והתרבותי דומה לשלו, והם נמצאים בסביבה, הוא מקבל מידע שמאפשר לו לפגוש אותם בחללים ציבוריים שבתוך המבנה. על קיר מסך שמחוץ לספריה מוקרנים בכל עת הסרטים המושאלים ביותר, כלומר הפופולאריים ביותר באותו זמן נתון. כל זה תוכנן להתרחש בתוך בניין קיים שישופץ ויקבל תוספות ברוח - הסגנונית והטכנולוגית - של ימינו".

אדריכלים-יזמים בישראל אני יותר יזם מאדריכל. הפנייה ליזמות הגיעה, כדי שאוכל להשפיע יותר - לא כל רעיון שלי יסתדר ליזם, שעושים חישובים כלכליים קרים, בראש. המגמה של אדריכלים-יזמים, הולכת וצוברת תאוצה, בחו"ל, ואני כמעט בטוח שהיא תתפוס גם בארץ".

דירה עם רופא "אותי לא מעניין לבנות מהר בניין עם כמה שיותר יחידות-דיור, אני באמת רוצה לעשות משהו שישנה וישפיע. עם זאת ברור לי שפרויקטים צריכים הצדקה כלכלית כדי להצליח, וכדי להצליח, צריך לדאוג לעטיפה, ולארוז היטב - במקרה של היוזמה בתחנה המרכזית, אני מפרסם שמות - כששומעים שהאיש הזה והזה, קנה - רוצים לקנות שם גם.