בנק לאומי הטעה ערב - וחויב להשיב לו את כל הכספים ששילם

"חוק הבנקאות נועד להבטיח כי הבנקים ינהגו בציבור הלקוחות בהגינות ולא יעשו שימוש לרעה נוכח פערי הכוחות והידע הקיימים בינם לבין הלקוחות מקבלי השירות", דבריו של שופט בית משפט השלום בחיפה, אבישי רובס, במסגרת פסק דין, בו התקבלה תביעתו של יורם בן-עזרי נגד בנק לאומי לישראל בע"מ.

"מערכת היחסים בין הבנק ללקוח, מטילה חובת אמון על הבנקים", הזכיר והוסיף: "היא חלה גם במישור היחסים בין הבנק לבין הערב. הערב סומך על הבנק ונותן אמון במצגיו. לבנק נגישות למידע באשר למצבם הכספי של לקוחותיו, הבא לידי ביטוי בחשבונותיו, ויש בידיו כלים להעריך את הסיכון שבכל התקשרות. הערב לעומת זאת, ניזון בדרך-כלל מהמידע שנמסר לו על-ידי הלקוח, אין לו נגישות אמיתית לנתוני ההתקשרות הישירה שבין הלקוח לבנק וקשה לו להעריך את ההשלכות של חתימתו על כתב הערבות. פערים אלו במידע, מטילים על הבנק חובות גילוי ברמה מוגברת כלפי הערב", סיכם רובס את ההלכה.

הבנק איים

לאחר שקרוב משפחה של בן-עזרי פנה אליו וסיפר לו, כי בנק לאומי, בו מתנהל חשבון הבנק של חברה בבעלותו - מור שקד בע"מ - מערים קשיים על ניהול החשבון, למרות שיש בידיו ממסרים דחויים של לקוחות החברה, שסכומיהם עולים על גובה האשראי המנוצל בחשבון, נחלץ בן-עזרי לעזרתו. הוא פנה אל הבנק והציע לשמש ערב לסילוק הסכומים, שהגיעו לבנק מן החברה, וזאת עד לסך 200 אלף שקל. את זאת הוא עשה, על מנת לאפשר את המשך קיומו של החשבון כחשבון מתכלה, עד לגמר פירעון כל הממסרים הדחויים.

הסכמתו זו של בן-עזרי לשמש ערב, נסמכה על הודעת אנשי הבנק, שלפיה אכן היו בידיו ממסרים דחויים, כדברי קרוב המשפחה. בן-עזרי האמין, כי במצב דברים זה, הערבות המוצעת על-ידו נטולה, למעשה, סיכון.

לא חלפו אלא כחודשיים וחצי מחתימתו על כתב הערבות, עד שהבנק הודיע לבן-עזרי, כי החברה אינה מקיימת את חיוביה כלפיו. רק אז התברר לו, לתדהמתו, כי רוב הממסרים הדחויים, שהיו מופקדים בחשבון במועד מתן הערבות, חוללו באי פירעון. לאחר שאנשי הבנק סירבו לספק לו פרטים בנוגע לזהות מושכי הממסרים המחוללים, ואיימו עליו כי אם לא ישלם, יינקטו נגדו הליכים משפטיים, וחרף תחושתו, לפיה הוא הולך שולל על-ידי הבנק, הסכים בן-עזרי לשלם לבנק 150 אלף שקל, כנגד שחרורו מערבותו.

רק לאחר ששילם, התאפשר לבן-עזרי לבחון את הממסרים האמורים, ואו אז הוא גילה, לחרדתו, כי מרביתם היו של חברות לא פעילות, ונמשכו מחשבונות סגורים.

בן-עזרי רתח על הבנק. הוא סבר, שבעת שהחתימו אותו על כתב הערבות, היו נתונים אלה בידיעתם של אנשי הבנק, והם הסתירום ממנו, שלא כדין. לפיכך, הוא הגיש תביעה כספית נגד הבנק. בתביעתו, טען פרקליטו, עו"ד יעקב בר-צבי, כי הבנק הפר את חובת תום הלב, המוטלת עליו, הפר את חובות האמון והגילוי, המוטלות על בנקים, ואף הטעה אותו והציג בפניו מצגים כוזבים. בן-עזרי הרחיק-לכת וטען, כי הבנק רימה אותו. לפיכך, הוא תבע את השבתם לידיו של 150 אלף השקלים, שהוא שילם לבנק, כשהם משוערכים למועד השבתם לידיו.

השופט אבישי רובס קיבל את התביעה.

תחילה, קבע רובס, כי בהיותו איש עסקים, המנהל חשבונות בבנק ואשר כבר חתם על ערבויות, ידע בן-עזרי את משמעות חתימתו על כתב הערבות. בקביעה זו לא היה כדי לסייע בידי הבנק. "אין בחתימה על כתב הערבות, כמו גם על טופס ההודעה לערב, כדי לשמוט את הבסיס תחת יתר טענותיו של התובע בנוגע למידע שהוסתר ממנו, ואשר אינו נובע אם מכתב הערבות ואם מטופס גילוי המידע לערב", קבע רובס. "בהחלט ייתכן מידע נוסף רלוונטי, אשר אינו כלול בטופס גילוי המידע לערב יחיד, אשר נמצא בידי הבנק, ועליו לגלות אותו לתובע טרם החתימה על מסמכי הערבות", הוסיף.

בקשר לכך, הוא דחה את טענת הבנק (שיוצג בידי עו"ד נעם בר-דוד), שלפיה המידע היחיד, שהיה עליו לספק לבן-עזרי, היה בעניין היתרה בחשבון החברה.

לאחר שהפליג בהלכות, שהובאו בפתח הרשימה, בנוגע לחובות האמון המוגברות של הבנקים, הסביר רובס: "חובתו של הבנק לנהוג בתום לב ובהגינות, לגלות מידע רלבנטי ולהימנע מהטעיה של הערב, אין בה כדי לחייב את הבנק לפרוס בפני הערב את כל פרטי פרטיה של ההתקשרות בינו לבין הלקוח, תוך ניתוח של החשבון הרלבנטי ומצבו הכלכלי של הלקוח". לדידו, על הערב מוטלת החובה לברר נתונים אלה ולבקשם מהבנק במקרה הצורך.

אך מה בנוגע למידע, שהיה בידי הבנק, בעת החתימה על הערבות, בנוגע לסיכון הגדול, שמרבית הממסרים הדחויים, שהיו בידיו באותה העת, יחוללו?

הבנק התחמק

רובס ניתח, בקשר לכך, את עדותה של נציגת הבנק, סיגלית חזן, אשר הייתה מאוד לא אמינה בעיניו. זו "התפתלה" בעת שנשאלה אם לאחר הפקדתם בידיו, על-ידי החברה, ביצע הבנק בדיקות כלשהן של הממסרים הדחויים. תחילה, העידה כי נערכה בדיקה בנוגע לטיב הממסרים הדחויים, כנהוג בבנק. לאחר מכן, היא "השיבה בניגוד מוחלט לתשובתה הקודמת כי ההמחאות מועברות באופן אוטומטי לגבייה". מאוחר יותר היא חזרה בה מגרסתה זו, והעידה כי אינה יודעת אם הבנק ביצע את הבדיקה. וחוזר חלילה.

"הבנק באמצעות גב' חזן, התחמק מלתת תשובה ברורה בנוגע לבדיקה שנערכה להמחאות... עם הפקדתן בחשבון", קבע רובס. "אני קובע כי הבנק אכן ביצע בדיקות של המחאות... בדיקה פשוטה מעין זו, בכלים המצויים בידי הבנק, לבטח העלתה את המידע לפיו, חשבונה של אר. די. אף הינו חשבון סגור... וכי חברה זו כלל אינה פעילה". רובס הוסיף והסב את תשומת הלב לכך, שאותה חברה, שמשכה את הממסרים הדחויים, נמנתה בעבר עם לקוחותיו של בנק לאומי, וכי גם מכך היה על הבנק לדעת פרטים אודותיה.

"הבנק ידע במועד החתימה על כתב הערבות, כי מדובר בהמחאות אשר בוודאות יחוללו באי פירעון", חרץ רובס.

"המידע שבידי הבנק בנוגע להמחאותיה של חברת אר. די. אף לפיו, הן נמשכו מחשבון סגור וכי אין סיכוי שייפרעו, הינו מידע מהותי, בעל השלכות באשר לסיכון אותו אמור היה ליטול התובע עם חתימת כתב הערבות", התקרב רובס למסקנתו הסופית. "מדובר במידע שלתובע לא הייתה נגישות לגביו, ומוטלת הייתה על הבנק החובה לגלותו לתובע, על מנת שיוכל לקבל החלטה מושכלת, האם לחתום על כתב הערבות, אם לאו", המשיך.

"אני מקבל את טענתו של התובע, כי במקרה זה לא היה מסכים לחתום על כתב הערבות", כך רובס.

"משבחר הבנק שלא לגלות לתובע את המידע... הרי שהפר את חובותיו... והטעה את התובע", סיכם רובס. "מעשיו של הבנק ומחדליו מהווים גם הטעיה של התובע... שעה שהתובע התקשר עם הבנק בהסכם הערבות, עקב אינפורמציה חסרה שנמסרה לו, העולה כדי הטעיה", הוסיף.

משכך קבע, ומשבן-עזרי הודיע לבנק על ביטול הסכם הערבות, בתוך זמן סביר, לאחר שנודע לו על הדברים, חייב רובס את הבנק להשיב לו את הסכום ששילם, כשהוא משוערך (כיום עומד הסכום על למעלה מ-220 אלף שקל), וכן שכר-טרחת עורך דין בשיעור 30 אלף שקל. (ת"א 1832/08).