הנקראות ביותר

גבריאלה אביגור-רותם מספרת מדוע היא יכולה לכתוב רק בביתה

ספרה האחרון של אביגור-רותם, "אדום עתיק", נכלל ברשימת "ניו-יורק מגזין" כאחד מ-12 הספרים הטובים בעולם שעדיין לא תורגמו לאנגלית ■ בראיון ל"גלובס" היא מספרת כיצד נולד הספר

גבריאלה אביגור-רותם סופרת, משוררת ועורכת ישראלית. נולדה בבואנוס איירס, ארגנטינה, ועלתה ארצה בגיל שלוש עם משפחתה שהתיישבה בקיבוץ מפלסים על גבול רצועת עזה. שירתה בחיל האוויר. בעלת תואר ראשון בספרות עברית ובספרות אנגלית מטעם אוניברסיטת תל-אביב.

ספרה הראשון, "דולצינאה" (שירים) יצא ב-1980. השני, גם הוא ספר שירה, "חומות וקיסרים", ראה אור בשנת 1990.

הרומן הראשון שלה, "מוצרט לא היה יהודי", פורסם ב-1992 ותורגם למספר שפות, בין היתר, לסינית ולערבית וזיכה אותה בפרס ראש הממשלה. ספרה "חמסין וציפורים משוגעות" זיכה אותה גם בפרס גולדברג ובפרס נשיא המדינה לספרות. ספרה האחרון, "אדום עתיק" נכלל ברשימת הניו-יורק מגזין כאחד מ"12 הספרים הטובים בעולם שעדיין לא תורגמו לאנגלית". בימים אלה זכה הספר בפרס "ספר הזהב". גבריאלה אביגור-רותם היא אם לשני בנים בוגרים וחיה בישוב הקהילתי אבטליון שבגליל.

- איזה בית קפה אהוב עלייך במיוחד, ומדוע?

"קפה 'כתיתה' השוכן בכניסה לאבטליון, בגלל הנוף המרהיב, האוויר הצלול וריחות הפריחה".

- מהם 5 הספרים העבריים הזכורים לך ביותר לטובה?

"הספרים העבריים שהרשימו אותי ביותר הם 'מקדמות' של ס. יזהר, 'הלב הוא קטמנדו' של יואל הופמן, 'מיכאל שלי' של עמוס עוז, 'למעלה במונטיפר' של עמליה כהנא-כרמון ו'הרצפה מתנדנדת' של נורית זרחי. הספרים שונים מאוד זה מזה, אבל כל אחד רענן וחריף, מפתיע, מדייק וצובט לב".

- מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך אלייך?

"אין לי נטייה להציץ לשולחנות סמוכים כשאני יושבת לקפה עם חבר או חברה, אבל אל שולחני הייתי שמחה להזמין את הסופרת הפורטוגזית לידיה ז'ורז'".

- מיהם הסופרים הזרים האהובים עליך ביותר? ומדוע דווקא הם?

"הרשימה ארוכה: אובידיוס, פלוטארכוס, וירגיליוס, ולא פחות מהם טולסטוי ודוסטוייבסקי, גבריאל גרסיה מארקס, איטאלו קאלווינו, תומס וולף, סאראמאגו, ג'וזף קונרד, וירג'יניה וולף, ארנסטו סבאטו, וארגס יוסה, חאוויר וארגס, חוליו לימאסארס, מוניוס מולינה, מרגרט אטווד, וויליאם פוקנר, המינגוויי, ברונו שולץ, וויליאם סטיירון, מרגרט דיראס, נאיפול, נגין גורדימר, וזה רק על קצה המזלג".

- מיהם הסופרים העבריים האהובים עלייך, ומדוע?

"מן הוותיקים: גנסין. מאוד. וברנר, פחות. ודבורה בארון. וביאליק, כמספר. ועגנון, איך לא. וגם, כמובן, כל הגדולים והמפורסמים שלנו - ס. יזהר, עמוס עוז, א.ב. יהושע, דויד גרוסמן, מאיר שלו, אפלפלד. אבל גם, ומאוד - סופרים ידועים קצת פחות: יהושע קנז, עמליה כהנא-כרמון, אהרן שבתאי, לאה איני, נורית זרחי, ליזי דורון, ישעיהו קורן, דן בניה סרי, חיים באר, רות אלמוג, מירה מגן, שולמית הראבן, יהודית הנדל - וזו רשימה חלקית בלבד".

- מה מעורר בך השראה?

"אי שקט תוסס הוא המניע שלי לכתיבה, עד כמה שאני יודעת. ההשראה, יהא מובנה אשר יהיה - באה אצלי מבפנים, לא מבחוץ".

- איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"הנסיך הקטן".

- מהו הספר האחרון שקראת, שהשאיר עליך את רישומו?

"'שיחה' מאת זלי גורביץ'".

- לאיזה ספר את חוזרת שוב ושוב?

"לספרה של סוזן זונטאג 'הצילום כראי התקופה'".

- את בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד: מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלכי?

"ללא כל היסוס או התלבטות - למוזיאון".

- אם היית צריכה להעביר שעות אחדות בהמתנה לטיסה. איזה ספר היית לוקחת איתך?

"הייתי לוקחת עמי את ספר המתח המעולה 'סופר צללים' מאת האריס. חבל שכבר קראתי אותו".

- ספרי על הספר האחרון שלך - כיצד הוא נולד?

"הספר האחרון שלי 'אדום עתיק' נולד כרומן לקולות מן ההווה, מתוך שאלות ששאלתי את עצמי לגבי מערכות היחסים בין גברים לנשים בימינו אלה. כדי להוסיף עומק לקולות ההווה - הקול 'שלה' והקול 'שלו' - העליתי קולות מאוב של נשים וגברים מן העבר הארצישראלי, תוך הקפדה על שפתם המיוחדת וזגזוג בין עובדות שהיו לבין עובדות שיכולות היו להיות. ואולי אכן היו. הספר, שלווה במחקר מקיף, נכתב במשך כחמש שנים בחדר העבודה שלי באבטליון. אני יכולה לכתוב רק בבית".

- את מתגוררת רחוק מן המרכז, בצפון ישראל. מדוע דווקא שם?

"אזור משגב, שאני מתגוררת בו יותר מעשור, הוא אחר האזורים היפים ביותר בארץ. ביתי נשקף על שדות בקעת בית נטופה, שבחורפים גשומים הופכת לאגם ובבקרים נראית כקערת קצפת גדושה עננים. טלאי שדותיה מחליפים גוונים בכל עונה ובכל שעה ביום. האוויר צלול, השקט מנוקד בציוצי ציפורים ובדנדון פעמוני עיזים, השכנים מקסימים, והכליל פורח בוורוד עסיסי שבועיים בשנה - מי צריך יותר?".

- איזה ציטוט מספר כלשהו זכור לך במיוחד, ריגש אותך או גרם לך לפעול בדרך מסוימת?

"המשפט שהשפיע עליי הכי הרבה נאמר לי מפי אבי ז"ל לפני כ-55 שנה: 'העיקר הוא לא לדעת לכתוב, אלא לדעת מתי וכמה למחוק'"

- למה את מתגעגעת?

"איני אדם מתגעגע. אני מקדמת כל יום חדש בברכה. מביטה תמיד קדימה".

- האם יש לך חלום גדול שאת שואפת להגשים?

"להמשיך לכתוב. ולכתוב כך, שהתוצאה תישא חן בעיניי".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות