נתניהו תובע לשון הרע סדרתי

בעבור אנשים כמו בנימין נתניהו, הגשת תביעת לשון הרע כמו זו שהוגשה היום (ג') נגד העיתונאי רביב דרוקר וחדשות ערוץ 10, היא עניין של מה בכך. טלפון לעורך הדין, והעסק מסתדר.

התביעה כמו נכתבת מאליה, בלי מאמץ, הנספחים והתמלילים הרלוונטיים נאספים ממילא על-ידי יחידת התקשוב של לשכת ראש הממשלה (אף שמדובר בתביעה פרטית), עלות האגרה לבית המשפט זניחה אפילו ביחס לארוחה אחת, בנסיעה אחת, בבירה אירופית אחת.

נתניהו שייך לזן הפוליטיקאים העושים שימוש סדרתי בתביעות לשון הרע. לא תמיד, אם נאמר בעדינות, התביעות הללו מסתיימות בניצחון, או אפילו מגיעות לקו הסיום. גם לא צריך: המסר הציבורי עובר בעצם הגשת התביעה.

זהו מסר שלפיו הפרסומים העיתונאיים שקריים, הזויים, והוא חזק יותר כשהוא מופיע במסמך משפטי מאשר בהודעה לעיתונות מיועץ התקשורת. אחר-כך אפשר למשוך את התביעה, לסיים בפשרה, למסמס את ההליך.

ניתן להניח כי גם הפעם התביעה של בני-הזוג נתניהו לא תגיע לבירור. כי אם כן, יוכל דרוקר להעלות לא רק את בנימין נתניהו על דוכן העדים לצורך חקירה נגדית על תצהירו, אלא גם את הגברת שרה נתניהו.

הריאיון המנומר וההיסטרי שהעניקה רעיית ראש הממשלה לערוץ 2 לפני 10 ימים עדיין לא נמחה מהזיכרון, אבל הוא יהיה רק הקדימון למופע האימים שיתרחש בבית המשפט, היה ונתניהו יתעקש למצות את התביעה.

אז למה נתניהו החליט בכל זאת להגיש את התביעה? גם בגלל שכאמור לפעולה הזו לא מתלווה תג מחיר, אבל גם בגלל הבעיה הגדולה יותר שבפניה הוא ניצב: בדיקת מבקר המדינה עשויה להוביל בבוא העת את היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להורות על חקירה פלילית נוכח ממצאי התחקיר. הימנעות מתביעת דיבה, כמוה כהודאה פומבית בנכונות העובדות.