ישרעמסס

א. מערכת החינוך מטריפה אותי. בגן הילדים של הילדים שלי טוחנים להם את השכל על פסח מהרגע שנגמר פורים. לא שפורים היה כזה להיט חינוכי, כן? לימדו אותם שם שושתי לא כיבדה את אחשוורוש, מה שאילץ אותי להעביר שיעור ראשון בפמיניזם (לא, ילדים, זה היה אחשוורוש שלא כיבד את ושתי; אתה לא מציג לראווה כמו חיה מישהו שאתה מכבד), ושכולם רוצים להרוג את היהודים כל הזמן.

פסח לא שונה בהרבה. אם כבר, הוא גרוע יותר, שהרי בפורים עוד אפשר להתעלם מהמסרים הקלוקלים בעזרת השמחה שבהתחפשות והבלגן הכללי. אבל בפסח, אתם יודעים, אין מי יודע מאחורי מה להתחבא.

וככה הילדים שלי, ואיתם כל הילדים האחרים, לומדים בעיקר את עשר המכות. בחיים שלי לא ראיתי אותם נלהבים מדקלום כמו שהם נלהבים מלדקלם את המכות. מה כל-כך דחוף ללמד ילדים בני 3 וחצי על עשר המכות? למה הם צריכים להתעסק במכת בכורות? מילא שחין, מילא חושך, אבל בכורות? כל היום הם שואלים אותי רק על זה: מה זה מכת בכורות? למה הוא הרג את הילדים?

והכי מפחיד שהם גם עונים את מה שדחפו להם שם: שכל המצרים היו רעים וכולם רצו להרוג אותנו. שזה, אם תשאלו אותי, ממש שטויות. אפילו ההגדה עצמה לא אומרת את זה. הרי כתוב בפירוש שאלוהים הכביד את לב פרעה. פרעה, אני אומר לילדים, דווקא היה בחור הגיוני שרצה לתת לבני ישראל לצאת למדבר, זה פשוט אלוהים שדפק לו את השכל.

מעצבן. כבר אי-אפשר ללמד על האביב? על התחדשות, פריחה, דברים כאלה? כבר אי-אפשר לדבר על ארבעת הבנים? למה ילדים בגיל הזה צריכים לדמיין ילדים מתים ומצרים טובעים בים?

אני כבר לא יכול לחכות לתוכנית החינוכית של הגן ליום השואה.

ב. ואתם יודעים מה? מילא זה. הרבה יותר מטריד אותי העניין עם העבדות והחירות. בני ישראל היו עבדים, את זה לימדו את הילדים יפה מאוד. מה זה עבדים, אני שואל אותם. עבד, הם עונים לי, הוא בן אדם שעובד קשה. ומהי חירות, אני מוסיף ומקשה: חירות זה שעושים מה שרוצים, הם עונים לי.

הו, ילדים קטנים ותמימים, אני אומר להם, זה בדיוק, אבל בדיוק הפוך. חירות היא הדבר שעובדים קשה בשבילו ועבדות היא כשעושים מה שרוצים. בגבולות השלשלאות כמובן.

תסתכלו מסביב על רוב האנשים האלה: הם עושים מה שהם רוצים, אבל מה שהם רוצים זו בדיוק הבעיה - הם רוצים לראות תוכניות מטומטמות בטלוויזיה, הם רוצים לקנות דברים אידיוטיים בחנות, הם רוצים לנהוג כמו רוצחים סדרתיים, הם רוצים לזרוק זבל בדיוק איפה שבא להם, הם רוצים לדבר בקול ובגסות, הם רוצים להשפיל את האחר.

כשאתם רואים בן אדם שעושה בדיוק את מה שהוא רוצה בדיוק ברגע שהוא רוצה לעשות את זה, חמודים קטנים שלי, דעו לכם: אתם מביטים בעבד.

הביטו באמכם, ילדים. היא עובדת קשה, מאוד קשה. האם היא שפחה? לא. הביטו באבא שלכם, גם הוא עובד (לא כל-כך קשה, אבל עובד), הוא לא עבד, וככה כל הדודים שלכם, ואף אחד מהם הוא לא עבד. העבודה הקשה היא המרכיב הקטן ביותר והקל ביותר בעבדות, ילדים. האנשים הכי חופשיים שהכרתי בחיי היו אנשי עמל.

אילו מין שטויות מכניסים להם שם בגן, אני אומר לכם. אחר כך מתפלאים שרמת התלמיד הישראלי, ובעקבותיה רמת הבוגר הישראלי, הולכת ויורדת. איך לא תרד אם בגיל 3 וחצי דוחפים להם לראש שלעבוד קשה זה להיות עבד ושלעשות מה שרוצים זו השאיפה העליונה?

לא יודע מה אתכם; אני אולי לא מחנך דגול, אבל אני מאמין שאין גיל מוקדם מדי להקניית ערכים בסיסיים, ואין דבר כזה ילד שמוקדם מדי להרעיל את מוחו.

ג. ולגבי החירות, נדמה שבימים אלה אין צורך להוכיח עד כמה היא עבודה קשה. אנשים, ממש לא רחוק מפה, מתים על זכותם להיות חופשיים; וגם פה אצלנו, במדינת ישראל, מעמידה הדמוקרטיה הישראלית המפוארת חירויות בסיסיות בסימן שאלה עבור המיעוט שבה, חירויות שאין בסיסיות מהן, כמו הזכות לחשוב ולהאמין במה שאתה רוצה, הזכות לומר מה שאתה רוצה, הזכות להתאגד, הזכות לנוע, הזכות לחנך, הזכות להתפרנס בכבוד.

לפעמים אני מרגיש כמו נודניק לחזור ולומר את אותם הדברים כל הזמן, אבל נדמה שאין ברירה - חשוב לומר את הדברים האלה כמה שיותר, כי מי יודע אם מחר יהיה מותר. בקצב שבו אנחנו מתקדמים, כלומר נסוגים, נראה כאילו כל חג חירות הוא חג החירות האחרון. משנה לשנה אנחנו פחות בני ישראל ויותר המצרים. אחרי הכול, יש לנו אלילים (הכסף, הצבא), יש לנו עבדים (מהגרי עבודה, עובדי קבלן), יש לנו פירמידות (מגדלים דוחים), ויש לנו מלכים שבדרך פלא מתעקשים לעשות בדיוק את ההפך מהאינטרס הלאומי שלנו, בדיוק כמו פרעה מההגדה.

חירות, ואי-אפשר להגיד את זה פחות מדי פעמים, היא גם אחריות. אתה לא יכול להיות חופשי אם החופש שלך כולל שעבוד או נטילת חירות של מישהו אחר. זה פשוט לא עובד ככה. זה לא יכול לעבוד.

ד. ומעניין לעניין באותו עניין (פחות או יותר). מה שקורה בדרום די מטריף אותי, האמת. אני אמנם שמאלני אחושילינג שרוצה לסיים את הכיבוש, לחלק את ירושלים, ובעד מדינה פלסטינית, אבל כל זה לא קשור למה שקורה בעזה עם החמאס. שמאלני כן, אבל פציפיסט אף פעם לא הייתי.

יש בעיות שאין להן פתרון. אנחנו נירה, הם יגיבו, אנחנו נגיב, הם יסלימו וכך הלאה. זה כמובן נכון, אבל זה שאין לבעיה פתרון לא אומר שאפשר להתעלם ממנה. אנחנו פשוט לא יכולים להמשיך ולסבול את הירי הזה שלהם עלינו. ולא מפני שחבורת האידיוטים הרצחניים האלה עם הטילונים המפגרים שלהם מהווה סכנה קיומית למדינה. ברור שלא. אנחנו חזקים יותר, טובים יותר, חכמים יותר, וכן, גם מוסריים יותר.

זה פשוט בגלל העניין הפשוט הזה שמדינה לא יכולה לסבול ירי מתמשך על אזרחיה. פשוט בגלל העניין הפשוט הזה שאין מה ואין על מה לדבר עם החמאס. מה לעשות והם באמת מבינים רק כוח ולא שום דבר אחר. מה לעשות שהם באמת לא בני אדם שאתה יכול להגיע איתם לאיזשהו הסדר.

אז ברור שאין טעם להיכנס לעזה ולהפציץ ולהחריב ולהרוג ולשטח כמו בפעם הקודמת. זה לא יעזור בכלום מלבד להמשיך וללבות את השנאה. אבל מאחר שאין שום דבר אחר שאפשר לעשות, ובאמת שאין, הרי שחייבים לעשות משהו. להכות בהם, לשבור אותם, להעיף אותם משם. לא להרוג אזרחים תמימים, כמובן, לא לירות בלי הבחנה כמו שהם עושים. לא להכביד עוד ועוד על האנשים המסכנים בעזה שסובלים גם הם מהחמאס.

אני לא גנרל ולא בנו של גנרל, אבל נראה שיש רק שתי אופציות: או להפציץ בפינצטה עד כמה שאפשר את המפקדות שלהם ולהרוג את המפקדים שלהם, ואז את אלה שיחליפו אותם, ואז את אלה שיחליפו את המחליפים עד שיקום מישהו שם שיגיד די, בואו נגיע להסדר; או להיכנס בכל הכוח ולכבוש אותם מחדש. לא לעשות את זה בשביל להשכיח את הנהנתנות של ביבי, את חוסר הסיכוי של ברק או את החקירות של ליברמן. לעשות את זה כי פשוט אין ברירה אחרת.

אני שונא את עצמי שאני אומר את זה, אבל באמת שאין שום דבר אחר. צריך לאפשר לרשות הפלסטינית להקים מדינה, וחייבים למוטט את החמאס. זה לא רק הדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות, זה גם הדבר המוסרי לעשות. גם בשביל תושבי הדרום וגם בשביל תושבי עזה. גם הם צריכים לצאת לחופשי.

 דרור פויר

הרהור

כשאתם רואים בן אדם שעושה בדיוק את מה שהוא רוצה בדיוק ברגע שהוא רוצה, דעו לכם: אתם מביטים בעבד