רסיסים של כאוס מפואר

לפני 25 שנה, מוזיאון תל-אביב, שעת ערב, ארבעה שירים אחרי, אהוד בנאי בגיטרה, ז'אן ז'אק גולדברג בתופים, גיל סמטנה בבס, מקפלים ציוד, הסתיימה הפרזנטציה בפני אנשי חברת התקליטים סי.בי.אס. מחוץ לאולם, מדביק את צעדיו, אריה ברק, מאנשי החברה, לא נשמע מתלהב. אני מתקשה להבין, מה הוא לא רואה.

זמן קצר לפני כן, ביפו, גלי צה"ל, אהוד בנאי מטפס עם תקליט השדרים "עיר מקלט". השיר דוהר ללא מעצורים ואנחנו, בתקליטייה, צורחים מהקומה השנייה "עיר מקלט". אהוד בנאי שומע ומפנים. אחר כך, בצוותא, "מאמי", אופרת רוק פוליטית, אהוד בנאי, למטה על הבמה, צורב וחותך באוויר שנבלם וממתין לתורו. הזמן חולף לקראת אלבום הבכורה, אהוד בנאי והפליטים, אחמד מערבב את הטיח, יוסי אלפנט מרטש גיטרות, ואחינו האתיופים, ודם באמסטרדם, ועגל הזהב, אהוד בנאי ממשיך לנסוע, לא חוזר לעיר, זמנך עבר.

התקליט מסתובב על הפטיפון, נחרט ונשרט וכמעט מתעקם בשמש הישראלית. זה אהוד בנאי. זה אהוד בנאי בשבילי.

ואז מגיע "קרוב". אהוד בנאי מוותר על הרוקנרול, אלפנט יילך בדרך כל בשר, חוזר לניחוחות הירושלמיים, רחוב האגס 1, מאופק ומכונס, מתגעגע ויודע. אהוד בנאי משתנה, מתבגר, מתעדן, הפראות נעלמת, הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה, כל הארץ יודעת ושרה את השיר, שנות ה-90, אהוד בנאי הופך לאהוד בנאי. מגבש קהל נאמן. מוכר היטב. נותן למדינת ישראל את מדינת ישראל. אהוד בנאי הוא כבר לא עוד זמר או יוצר. אהוד בנאי הוא לא פרסונה בפני עצמה. אהוד בנאי, כבר מזמן, הוא מושג. כמו שלמה ארצי. צמד מלים שמעלה אסוציאציות מידיות, שמדיף ריח מוכר, הבגדים, המשקפיים, המבט, הצליל, הנסיעה באמצע הלילה, מקומות שבהם נאזין לו, המדבר, הארץ, בעברית, כנעני.

ההאזנה לאהוד בנאי, סיפורים באים והולכים, דמויות נובעות ונעלמות, אהוד בנאי מתעד, נזכר, ממציא, היא סגירת מעגל, היא עוד מעגל, עוד מעגל שהוא אהוד בנאי, פרדוקס מהלך, פרדוקס נוסע, פרדוקס נזכר, פרדוקס חוזר בתשובה. או שלא. זה אהוד בנאי, אין ספק. זה התקליט העשירי. "רסיסי לילה". מי שיאהב יאהב. מי שרגיל רגיל. אני מכיר את אהוד בנאי. אני חושב שאני מכיר. אני לא באמת מכיר. האם אהוד בנאי מכיר את עצמו? לו היה מכיר את עצמו, האם היה ממשיך לחקור ולדלות ולנסות ולהגיב ולמצוא ולחפש עוד פעם?

14 המסעות בדיסק החדש אורכים 56 דקות, מסודרים בתוך הכאוס האישי. מסותתים ומנוסחים ומסופרים בתוך ומתוך ערפול החושים. סיפורים עליו. על נשים. מבוגרים. דמיוניים. ואולי הכול אמת לאמיתה. "אבן ספיר" מזכיר פולק אמריקאי. "מעשה בארבעה" הכמעט חסידי, מבוסס על ארבעה שנכנסו לפרדס, ובהם בן זומא ורבי עקיבא, ובנאי מסכם "אלקטריק גבעתיים". "שיר זמני" הוא בלדת אהבה, בלוז התעלסות מבוגר ומפוכח, כזה שרק מי שחווה הכל והתמסר לזוגיות מתמשכת והתאהב בה מחדש, יכול לכתוב ולשיר בשקט על מצע גיטרה עדינה כמו נוצה.

"מפתח הלב" משוטט בוואדי, מזרחי, כמעט מסלסל, נוגע לא נוגע, בוחן ומסכם. סיפור גורר סיפור. פרשייה נפתחת ואז מסתיימת. יום רודף יום ולילה בא אחרי לילה. זה היה יכול להיות עוד תקליט של אהוד בנאי, עוד אבן בדרך הלבנים הצהובות.

אבל הקטע השני באלבום, "משורר וילד", לופת את הלב, מעסה ולא מרפה, עוצר את הנשימה, מרגש כפי ששיר של אהוד בנאי מזמן לא ריגש. הבסיס הוא שיר של אלן גינזברג, המקום על חוף הכנרת, השנה היא 1961, שיחה בין ילד קטן מערבות רמת גן ליהודי נודד מניו ג'רזי, שמספר לו על שנות ה-60 שתיכף באות. הילד חולם, המשורר לוקח סמים. הילד יחווה מלחמות ודם והלם קרב, המשורר יתענג בקיץ של האהבה. והפער ביניהם מספר עלינו, על חיינו, על מי שאנחנו. מעולם לא הבנתי את אהוד בנאי, או הרגשתי את אהוד בנאי, כמו שהרגשתי אותו בשיר המקסים הזה. הלחנים לא מזדמזמים כמו פעם, הגיטרות לא חותרות בחשכה, אהוד בנאי היה לאהוד בנאי, אבל בדקות הספורות הללו שבה את ליבי, טען אותי ברעד קל, צמרמורת ולב דופק, וגרם לי להיות אדם טוב יותר.

אהוד בנאי - "רסיסי לילה". nmc יונייטד. 56 דק'