הציבור הישראלי הוצף בחודשים האחרונים בחדשות בקצב מסחרר שקשה להתמודד איתו.
עוד אנחנו מנסים להבין מין נגד מי במשחק הדומינו של התמוטטות המשטרים הערבים סביבנו, נפערה פתאום האדמה ביפן.עודנו עסוקים באימון שריר האמפתיה כלפי היפנים, הסתבר שהרגש הדחוף יותר בעניין הזה הוא פחד, עם עליית החשש לאסון גרעיני.
עוד האסון הגרעיני ממשמש ובא, החלה שביתת הרופאים ובמקביל ההסלמה בדרום, והכל מתובל בקורט שערוריית ביביטורס. לוב, סוריה, יפן, באר שבע ואיכילוב עדיין בוערים ולאף אחת מן הסיטואציות הללו אין באופק פתרון או קתרזיס. ועל כל זה עוד הוסיפו לנו את ג'סטין ביבר.
גם בקצב המשכר של החדשות בישראל, מדובר בסדרת אירועים יוצאי דופן, שכולם מאופיינים בהבטחה להיות משדר מותח ורב רייטינג, אך בסופו של דבר הם נמרחים כמו גמר של תוכנית ראליטי שכבר מזמן גמרה את הסוס.
מה הפלא, אם כך, ששביתת הרופאים הנמשכת אינה מצליחה לעורר עניין מיוחד בציבור. מלבד, כמובן בקרב ציבור החולים הממתינים לניתוחים וטיולים רפואיים "לא דחופים".
העיתונים ואתרי החדשות כבר הורידו את העניין מסדר היום, גם משיחות הסלון הוא הולך ודועך ככל שהשביתה מתארכת ומוצא לא נראה באופק.
אדישות הציבור היא הרוצח השקט של כל שביתה. בהתחשב בכך שהציבור סופג היטב יחסית את המצב הנוכחי, מפחיד לחשוב באילו צעדים עוד יצטרכו הרופאים לנקוט, כדי לעצבן את הציבור ממש. שביתת הרופאים ב-2000 ארכה ארבעה חודשים וחצי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
