ההשוואה הקצת מחוספסת באה מעולם הפוקר: פול "גילה את היד" בשבוע שעבר, ולברק לא הייתה ברירה אלא לגלות את שלו השבוע. סליחה על הפמיליאריות. הראשון הוא פול רייאן, בן 41, יושב ראש ועדת התקציבים של בית הנבחרים בוושינגטון, הדובר העיקרי של המפלגה הרפובליקנית בוויכוח על החוב הלאומי רב-הטריליונים של ארה"ב; השני הוא ברק אובמה, שעתה זה הודיע כי בדעתו להתמודד על כהונה שנייה בבית הלבן, בסוף השנה הבאה.
רייאן, נוטף נתונים ועובדות, וצונן כקרח, רוצה לקצץ 6 טריליון דולר מהוצאות הממשלה בעשר השנים הבאות בלי להטיל סנט אחד נוסף של מס על הכנסה. הוא הציג את תוכניתו, "הדרך לשגשוג", באמצע השבוע שעבר. במשך כמה ימים, כולל סוף השבוע רב-הפרשנויות והראיונות, רייאן הכתיב את הקצב. הדמוקרטים נשכו את שפתיהם עד זוב דם, ושאלו "לאן נעלם ברק אובמה?"
השבוע (ד'), הנשיא הגיח במרוצה מאחור. "כרגיל", נאנחה בעלת טור אוהדת ב"וושינגטון פוסט". "קצת קשה לנצח במשחק כדורגל, אם אין מכדררים לחצי המגרש של היריב".
ב-24 השעות האחרונות נרשמה הקצנה ניכרת של טון הוויכוח. רייאן השווה את בעיית החוב הלאומי עם מלחמת העולם השנייה ועם מלחמת האזרחים האמריקנית. בהיעדר תגובה היסטורית על משבר היסטורי, הדור הנוכחי יוריש לדור הבא, בפעם הראשונה מאז ומעולם, אמריקה בעקומת שקיעה. בהשוואה למשבר החוב, ההתמוטטות הפיננסית של סתיו 2008 לא הייתה אלא "פיקניק בפארק", הכריז רייאן.
שעות אחדות אחר כך באה תגובתו של הנשיא, בנאום דרמטי. בלי לנקוב בשמו של רייאן, הוא הכריז כי תוכנית הקיצוצים הרפובליקנית "תוביל לאמריקה שונה מעיקרה". איום נשקף מן התוכנית הזו לעצם "האמנה החברתית" שמכוחה מתנהלת אמריקה. "יהיה עלינו להקריב קורבנות. אבל איננו מוכרחים להקריב את אמריקה שבה אנחנו מאמינים. ואמנם לא נקריב אותה, כל זמן שאני הנשיא".
פול רייאן הגיב ללא שהיות: "עצוב מאוד", הוא אמר על נאום הנשיא, "במקום לבנות גשרים, הוא מרעיל בארות".
"נאום הרעל של הנשיא"
ה"וול סטריט ג'ורנל" הגיב על נאום הנשיא באחד ממאמרי המערכת החריפים ביותר שנראו זה שנים. הגרסה הראשונה של המאמר יצאה לאוויר העולם לפנות ערב ביום ד' (שעון ארה"ב).
כותרתה הייתה "ההרסן הנשיאותי". שעות אחדות אחר כך נמלך העורך בדעתו, וריכך את הכותרת ל"מפלג הנשיאותי". אבל כותרת המשנה לא השתנתה: "נאום הרעל של הנשיא". עמודיו האדיטוריאליים של העיתון הזה הם הבמה החשובה ביותר של הימין השמרני באמריקה. מותר אפוא להניח שזו רק ההתחלה.
יש צד של אירוניה לעוצמת האיבה ההדדית. היא מתפרצת בדיוק בשבוע שבו האמריקנים מציינים 150 שנה לפרוץ מלחמת האזרחים. גם אז הוויכוח היה על הגדרות של חופש ושל אמנה חברתית, של זכויות האזרח ושל חובות הממשלה הפדרלית. כאין כיום שום מחלוקת באמריקה המתקרבת אל המחלוקת על העבדות. אבל כאשר שני הגושים הפוליטיים העיקריים נוהגים זה בזה כאויבי אמריקה, וברקע נשמעות תרועותיה הראשונות של עונת בחירות ארוכה להחריד, קשה להימנע מאסוציאציות.
שני הגושים מסכימים לפחות על עניין אחד: זה אינו ויכוח על תקציב, אלא על עצם היחסים בין ממשלה לאזרחיה. היש לה חובה גדולה יותר מאשר לאזן את פנקסיה? או, לחלופין, היש לה חובה קטנה יותר מאשר לאזן את פנקסיה?
אם אין לה עוד המשאבים לממן טיפול רפואי לקשישיה, מה היא צריכה לעשות: לסיים את תפקידה הפעיל בביטוח הקשישים, ולהקטין את תרומתה לשלומם? להטיל פיקוח על העלויות, זאת אומרת שכר הרופאים ומחיר התרופות? להגביה את תקרת המס על הכנסותיהם של "עשירים"?
כיוצא בזה, אם תקבולי הביטוח הלאומי (הנקרא בארה"ב "ביטוח חברתי") נופלים מרמת הקצבאות שהוא משלם, היש לחזור ולשקול אותו מעיקרו? או לדחות בשנתיים את גיל הזכאות לביטוח לאומי? או להפריט אותו?
כאשר החוב הלאומי מתקרב ל-14.3 טריליון דולר, כאשר הגירעון בתקציב עומד על טריליון וחצי דולר, שום שאלה אינה מקודשת מכדי לעמוד על הפרק. לרוע המזל, שתי המפלגות הגדולות מסרבות להניח הכול על השולחן. רוב הדמוקרטים מסרבים לשקול שינויי יסוד בתוכניות הזכאות; ורוב הרפובליקנים מסרבים לשקול העלאות מסים.
מערכת הבחירות האחרונה לימדה את כל הטוענים לנשיאות, כי רצינות יומרתם תלויה בהתייצבות מוקדמת מאוד, מאוד-מאוד, בקו הזינוק. מערכת בחירות כבר מתנהלת אפוא, אף כי אנחנו עומדים עשרה חודשים לפני הסיבוב הראשון של הבחירות המקדימות. הנשיא עצמו הקדים יותר מכל נשיא אחר בהיסטוריה להודיע על רצונו לחזור ולהיבחר. התוצאה הבלתי נמנעת היא שכל מה שהוא יעשה בחודשים הבאים יוטבע מיד בחותם שאיפותיו הפוליטיות.
מה בדיוק הוא רוצה
הרושם הוא שהנשיא איחר את המועד בכמה מובנים. האיחור הראשון נרשם עוד באמצע השנה שעברה, כאשר התחזקה ההערכה שהרפובליקנים עומדים לנצח בבחירות לבית הנבחרים. האיחור השני היה לפני חודשיים, כאשר הנשיא הגיש את הצעת התקציב שלו לשנה הבאה בלי לכלול בו תוכנית ממשית להפחתת הגירעון. האיחור השלישי היה בהימנעות מלהבהיר את הקווים האדומים שלו, לפני שפול רייאן הגיש את תוכנית הקיצוצים שלו.
הנשיא מוסיף לאכזב את תומכיו. לא ברור להם מה בדיוק הוא רוצה. בסוף השנה שעברה הוא עורר את הרושם שהוא חותר לחזור במהירות האפשרית אל המרכז. בחודשים הקודמים, יריביו חזרו ותיארו אותו בהצלחה לא מבוטלת כ"סוציאליסט". בעגה הפוליטית האמריקנית, זה גידוף גס. החזרה אל המרכז נועדה גם לקרב את הנשיא אל המציאות הפוליטית החדשה בקונגרס וגם להחזיר אליו לפחות חלק מן הבוחרים הנחשבים ל"עצמאים". תמיכתם המסיבית העלתה אותו לשלטון; עריקתם המסיבית העבירה את בית הנבחרים לידי הרפובליקנים; בלעדיהם הוא לא יחזור וייבחר ב-2012.
עכשיו נראה שהנשיא חוזר ופונה שמאלה, אל בסיס התמיכה הטבעי של כל פוליטיקאי דמוקרטי. הבסיס הזה אינו מספיק לניצחון, אבל התלהבותו של הבסיס הכרחית להתגייסות האלקטורלית של השנה וחצי הבאות. זה מתיישב עם חוכמה פוליטית מפורסמת, שבקעה פעם מגרונו של ריצ'רד ניקסון. הנשיא הרפובליקני לשעבר יעץ לטוענים לנשיאות בתוך מפלגתו להתחיל מערכת בחירות לנשיאות מצד ימין, כדי לזכות בתמיכה פנימית, ולעבור אל המרכז בבוא מערכת הבחירות הכללית. אצל הדמוקרטים זה הפוך, להתחיל משמאל. אבל מה כל זה אומר? האומנם המחצית השנייה של כהונת הנשיא תעמוד בסימן אוסף של תכסיסים פוליטיים?
בנאומו הנשיא ויתר במידה רבה על תפקיד השופט והמתווך, במידה שהיה לו תפקיד כזה. עכשיו הוא אחד הניצים, שכוחו נובע מן הווטו הנשיאותי. היתכנו מתווכים אחרים זולתו? אולי. קבוצה של שישה סנאטורים משתי המפלגות מנסה למצוא נוסחה פרגמטית. אם היא תיכשל, תועמד במבחן חמור ההנחה שארה"ב יכולה להתנהל תחת ממשלה חצויה, כאשר מפלגה אחת מחזיקה בבית הלבן והשנייה - בקונגרס, או במחציתו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
