שר את החיים עצמם

"עמוק הלילה" הוא אחד השירים הגדולים של התקופה. הוא כל מה שאפשר לבקש מקטע רוק. תופים מהדהדים יוצרים מתח, הולמים ומתכוננים, קלידים שחורים ברקע, מכשירים את הקרקע, ואז ניחתות גיטרות צורבות, מחול החרבות תופס לו תאוצה, הזמר המעונה נכנס לתמונה, מספר עליה, מתעד את עצמו, מתחבר לזיכרונות הפרטיים והכל מתנקז ומתלכד בפזמון, שמזכיר יותר מכל לילות עכורים של 80's, בין מועדונים אפלוליים של בדידות לבקרים אפופים בתחושת אובדן.

"עמוק הלילה", כשמו כן הוא, הוא שיר שיוצר אווירה. הוא האווירה עצמה. באמצעות המתח שבין הגיטרות לתופים, עם זמר ששר בכוונה מלאה על חייו, הסרט שעולה בדמיון מקבל נפח של תלת ממד. הכול כל-כך מוחשי וקרוב. קרוב עד להכאיב.

גם השיר "נטלי" מכאיב. מזכך את הנפש ומעכיר את האווירה. לכאורה זהו סיפור קטן על בחורה אחת, על בדידות במסיבה, על הבדידות גם אחריה. אבל נטלי היא חיילת. ובין מסיבה למועדון היא משרתת בצבא, במחסום. פלסטינית דוקרת חייל, נטלי לא מבינה. נטלי היא ישראלית, כל-ישראלית, שמנותקת מעצמה ומרגשותיה. גם אותה הזמר רואה. הוא מביט, מנסה להבין, והגרון נשנק.

בתווך, ב"לא מדברים", קולו מהבהב כמו ניידת או אמבולנס, והתופים כבדים, קשים ולא מרפים. ואחר-כך "קין", עוד פיסה זוגית, דוהר. ושיר על הכיתה מפעם, שהייתה ואיננה עוד.

בגיל 37, כך נדמה, נעם רותם מצא את הקול, את הכיוון, את האמת, את הסאונד ואת הניסוח הנכון. שלוש שנים אחרי שהיכה בבטן הרכה עם "עזרה בדרך", רותם מתעדכן ב"ברזל ואבנים", דיסק שלישי. הוא יוצא למסע מייסר מהאני-האישי לעבר הקטסטרופה הקולקטיבית. בפאתוס מהדהד ובגיטרות מעושנות, בין שירים בינוניים לרגעים מרגשים, רוק משומש עם החספוס המודע לעצמו של המאה ה-21.

כמו רונן בן-טל בקול המונוטוני או פרסקי בספר הדקדוק הפנימי או החברים של נטאשה, ככה בהתחלה - רותם בוחן את חייו, מציץ לחייהם של אחרים, נוסע ומתבונן, נוהג ומתכוון. שאלות נשאלות ולא תמיד יש עליהן תשובות.

דכדוך, עגמומיות, תהיות, פחדים, אכזבות, ריק, נטישה וכאב, כל החומרים שמהם חיינו מורכבים, כשהסקס לא מצליח להרחיק אותנו מאיך שאנחנו באמת נראים, מרכיבים את העולם שרותם מאייר עבורנו.

הוא רוצה שנביט בעצמנו. לפעמים זה משעמם או מתיש, כשהלחנים מאכזבים או כשההפקה המוזיקלית מטשטשת את הכוונה. רותם לא תמיד מצליח, אבל הוא לפחות מנסה. יש בו אומץ ואינטליגנציה ויוזמה. הוא לא עומד מנגד.

לו היה מנפה שירים פחות טובים ומשחרר לדרכן קלישאות שכבר נלעסו בעבר, זה היה אלבום מושלם. עוצר נשימה ממש. אבל, אתם יודעים, החיים זה לא סרט. החיים זה לא סרט עם סוף טוב. רוב הזמן לחיים אין סוף. הסוף נראה כל-כך רחוק. ואין שורה תחתונה. עוד לא.

נעם רותם - "ברזל ואבנים". 43 דקות. נענע דיסק. הפצה: הליקון.

דנה עדיני עושה אהבה

דנה עדיני היא משהו שונה לגמרי. היא עושה אהבה. לאט אבל בטוח. לא, היא לא עושה. וזו לא אהבה. אל תטעו בה. היא עוזבת את המקום הבטוח, נוטשת את הבית ומתקלפת מההגנות בקצב מתגבר והולך.

"פתע בא בין ירכיי / מי אתה מי אתה", כך, ב"טהור" עדיני מניחה לתדמית הילדה הטובה לקרוס ולנגד עינינו הופכת לאשה. היא זועקת את עצמה לדעת. משליכה את גופה על הרצפה. פושטת את בגדיה. מגלה את עורה הכמה למגע. לא חוששת להתוודות, לכעוס, לבעור, לדבר, ללחוש, להתלונן, להיאנח. לחשוף את מי שהיא.

"אשליה", הדיסק הראשון שלה בעברית, מבהיר שאין לנו מושג קלוש מי זו שם מולנו. מה שוכן בתוך הגוף הדק והמטעה. מה מתחולל בתוככי הלב הנסתר. מה יש בה, מעבר לחיוכים החצי מבוישים שהיא מפיקה. כל-כך הרבה. עולם שלם.

זהו אחד התקליטים הישראליים האמיצים והמרעננים ששמעתי לאחרונה. כישרון ותעוזה, תשוקה וסקרנות, חברו להם לשירים מוחצים כמו "טהור", "מה לי ולזה", "פיסת היסטוריה", או "like that" (אחד מהשניים הבודדים שבאנגלית), וגם "בטח", שממזגים תמלילים קצרים ומדויקים, ישראליים מאוד, לתוך מערבולת רגשית המשתקפת במוזיקה, בצליל ובבחירת הכלים. את הקול המצוין ורב ההבעה של עדיני עוטפים לא מעט נגנים משובחים, ובעיקר ג'וני גולדשטיין, המפיק המוזיקלי הצעיר-מאוד, שחיפש בכל שיר מענה לשאלות ולא בחל בטריפ-הופ מעורפל, באלקטרוניקה חידתית, בוולס קלאסי, בפראות של רוק, בקברט מערטל, בפופ מהסיקסטיז, בביטים שבאים ונסוגים, גם במחזמר רב משתתפים, כולל קולות הרקע.

ככה השירים של עדיני נשמעים. מגוונים. עשירים. מתוחים. מורכבים. עדכניים. כמוה. בדיוק כמוה. אלה לא בדיוק שירים במובן המקובל, עדיני לא מספרת סיפור אלא מדווחת לעצמה על עצמה. היא עושה זאת דרך מכתמים, פתקים, קטעים, רגעים.

באמצעות מחשבות, נשיכות שפתיים והתחבטויות, לצד רגשות שמציפים, תחושות ולבטים, היא עצמה מביטה לתוך עצמה ולא תמיד אוהבת מה שהיא רואה, וזה מה שכל-כך מרגש. הכנות הזאת כובשת. החיטוט הזה נוגע ללב. הנה ילדה-בחורה-אשה שמנסה לשרוד בתוך התוהו הקיומי, בכאוס של העיר הגדולה ומה הם החיים האלה בכלל - בין גברים, משפחה, רצונות שמתנגשים, פחדים והזמן שעובר ולא יודעת לאן ייקח אותה הלאה. סערת רגשות אחת גדולה עוטפת אותה ואת חייה ואת הווייתה ואת נשמתה, והיא מסתחררת, מנסה למצוא מקום להיאחז, ונופלת, ונשברת, ונקרעת, ומתרסקת, רק כדי להתאושש ולפעום מחדש.

ככה צריך תקליט בכורה להישמע (גם אם היו שניים לפניו, האחד באנגלית והשני עם "הבנות נחמה"). פרוע. מתנסה. גועש. מחפש. לא יודע מראש ולא מושלם בסופו. ככה זה מתחיל. ומכאן אפשר רק להתפתח. לגדול. ולמצוא אהבה.

אני כבר מצאתי.

דנה עדיני - "אשליה". 46 דקות. הליקון.