ביד נטויה ובבירה חזקה

עם כל הכבוד לבירה, ויש המון כבוד לבירה, הדבר המדהים באמת בחגיגות הבירה החזקה במינכן הוא השמלות. בתחילה נדמה לי שאני מזהה לאורך השרפרפים הארוכים את הרקדניות שבקרוב יבצעו עבורנו מחולות אומפה-אומפה בוואריים נטולי כל סקס אפיל. רק בהדרגה אני קולט שמקיפים אותי כמעט אלפיים צעירים וצעירות בלבוש בווארי מסורתי. זאת לא להקת פולקלור. ככה מתלבשים פה ליציאה.

הבחורים הממלאים את אולם האירועים של מבשלת פאולנר לבושים במכנסי עור קצרים או כאלה הקשורים מתחת לברכיים. חלקם מצוידים גם בשלייקעס מעור. אלה הם מכנסי הלדרהוזן המפורסמים של תושבי האזורים האלפיניים. מתחת לכתפיות הם לובשים חולצות משובצות בכחול-לבן. משהו דומה רכשה עבורי אמי לכבוד ארוחת חג בשנת 1984, כשהייתי בן 8, וגם אז זה היה ארכאי ודי מגוחך.

הנשים, לעומת זאת, לובשות שמלות ססגוניות יפהפיות, מעל מחשופיהן תלו כמה מהן עדיים פשוטים, מין מדליונים תלויים מסרט בד הכרוכים על הצוואר. אחרות ענדו פנינים קטנות. כל אחת חוגרת למותניה סינר בצבע תואם לשמלה. ידיד גרמני מסביר לי שהסינרים מעידים על מצב לבן: אם הסינר מהודק בקשר בצד שמאל של הגוף, הבחורה פנויה; אם הקשר בצד ימין - היא נשואה או שיש לה חבר.

ככל שהבירה מתרבה בקיבה, כך נדמה שמתרבות הנשים היפות שסינרן כרוך בצד שמאל. השיכר עצמו חזק כל-כך, שהוא עשוי לייצר הזיות שכאלה. שטארקבירפסט (Starkbierfest) - פסטיבל הבירה החזקה, נערך מדי אביב ומוגשת בו בירה שעוצמתה עד 8% אלכוהול.

חזקה תרתי משמע

מינכן יפה באביב. טוב, היא יפה תמיד. מבין עריה של הארץ העשירה והמטופחת היא אחת העשירות והמטופחות ביותר. על אף שסבלה הרס רב בעקבות מלחמת העולם השנייה (רק 4% מבתיה נותרו ללא פגע), שוקמה לתלפיות. הכיכר המרכזית שלה, מאריינפלאץ, מעוטרת במגדלו הגותי הנפלא של בית העירייה. בגבה פרוס שוק מלא כל טוב, ומעבר לאלה - סמטאות, כיכרות, מדרחובים ופארק נפלא. האביב נוסך על כל אלה מטובו ומלבלובו. ממש קשה להאמין שאנחנו מצויים בתקופה של צום ותענית.

לא במקרה מתרחש הפסטיבל דווקא בתקופה זאת, ארבעים הימים שלפני חג פסחא, הנקראים לנט (Lent) או "צום הארבעים", בהם הקתולים (יותר מ-60% מתושבי בוואריה) מענים את נפשם ואת גופם. לא ויתור מוחלט על מזון, אלא על מזון שיש בו מן המותרות, בעיקר בשר. צום הארבעים מתחיל ביום שבו מסתיים קרנבל סוף החורף. היום האחרון של הקרנבל הוא יום של הילולה, שתייה וזלילה, ובו מרבים שמחה ומחסלים את כל הבשר שבבית. הצום מסתיים בחג הפסחא, תחילתו הרשמית של האביב.

בדרום גרמניה הוחלט כבר בימי הביניים שבירה חזקה משיבה לגוף משהו מן הערכים התזונתיים שאבדו בתקופה כזאת. מדובר בבירה עשירה במיוחד בתירוש (זהו הכינוי העברי לנוזל הראשוני המופק מן הלתת) ועשירה יותר בחלבונים ובסוכרים מבירה רגילה. המיתוס המקומי מספר על הנזיר האח ברנבס ממנזר פרנסיס הקדוש, שחיפש דרך להזין את אחיו הנזירים ולהקל עליהם בתקופת התענית שלפני פסחא, מבלי להפר את איסורי הלנט, כמובן. מרבית מבשלות הבירה התפתחו במנזרים באירופה של ימי הביניים, וגם במנזר פרנסיס הקדוש שכנה מבשלה. האח ברנבס הגה רעיון - להוסיף לבירה של תקופת התענית כמות אדירה של לתת. לנוזל שהתקבל לאחר התסיסה קרא סלבטור (Salvator), או בתרגום חופשי, המחיה. בירה זו הייתה כה סמיכה ומזינה, עד שקיבלה את הכינוי "לחם נוזלי". הבעיה הייתה שטעמה היה כה עשיר ונעים, שהנזירים האדוקים חששו שאינה מתאימה לתקופת התענית, משום שהיא בחזקת מותרות המענגים את הגוף יותר מדי.

הוחלט לשלוח חבית לאפיפיור ברומא, ולתת לו להחליט. הנזירים הובילו חבית בירה דרך האלפים עד לאיטליה, אך מאחר שבאותם ימים לא הומצאה עדיין ההובלה בקירור, הבירה התקלקלה והחמיצה בדרכה אל הוותיקן, וכשטעם ממנה הכס הקדוש הוא ירק אותה בגועל ואמר, "אם זה מה שהנזירים שם שותים בתקופת התענית - הרי שהם צדיקים".

מדי שנה מתכנסים פרנסי העיר במרתפי הבירה של המבשלות השונות ו"נוקרים" ברוב הדר את חבית הדאבל בוק הראשונה של השנה החדשה, ומבשרים בכך את תחילת פסטיבל הבירות החזקות. והן באמת חזקות, גם מבחינת אחוזי האלכוהול. סגנון בוק יכיל 16% תירוש לפחות. בסגנון דופלבוק 18%. יש בכך פתרון לקיבתו של נזיר רעב, ויש גם סיבה למסיבה. כמה מותגים עכשוויים מתחקים אחרי המסורת הזאת. הידוע בהם הוא סלבטור של מבשלת פאולנר, שאותו ניתן להשיג גם בארץ.

פאולנר היו מארחינו לאירוע הפסטיבל, הנמשך 16 יום. פאולנר היא המבשלה הגדולה והדומיננטית ביותר בבירת בוואריה, ואולם האירועים הענק שלה הוא זירתו העיקרית של הפסטיבל. בכל ערב נמכרים באולם בממוצע כ-8,000 ליטרים של בירה, שליטר אחד שלה שווה בערכו האלכוהולי לבקבוק של יין אדום.

אלפיים איש משתכרים מדי ערב באופן בלתי ייאמן לחלוטין באולם הענק, מחסלים צלחות של אוכל בווארי דשן, רוקדים ושרים עם תזמורת כלי נשיפה ועם זמרים. יש בכל אלה משהו מוכר: כך נראה גם חג אוקטוברפסט המפורסם הנערך באותה עיר, והוא גדול בהרבה, אבל מיד עם הכניסה לעניינים מתחוור שהשטארקבירפסט מנצח את אחיו הסתווי, ולא רק בעוצמת נוזליו, אלא כי הוא אינו תיירותי כלל. תשכחו מתרמילאים אוסטרלים שמחפשים צרות. זאת בוואריה האמיתית.

האווירה מתחממת

"בוואריה האמיתית" תמיד יהיה מושג בעייתי עבורנו. בפינה הדרומית השמרנית הזו של גרמניה פרחו ושגשגו הנאצים לפני עלייתם לשלטון, יותר מאשר בכל חבל ארץ אחר. בזמן שבברלין נדרש להם זמן רב למצוא דריסת רגל, מינכן הייתה "בירתם", התרבות העממית הייתה "מורשתם", והיטלר הצטלם רבות כשהוא לבוש באותם לדרהוזן מגוחכים למחצה. העבר מפיל על כתפיה של גרמניה המסורתית אתגר: עליה להתאמץ באמת כדי לסבר את עיניו של מבקר ישראלי עכשווי.

היא מתחילה לעמוד בו כבר בטעימה ראשונה. הסלבאטור, על כל עוצמתה, מתגלגלת במורד הגרון בקלילות מתוך הספל הקרמי הענק שבו היא מוגשת. יש בטעמה שאר רוח, ועם זאת עליצות. מי שאוהב בירות בלגיות בעלות עוצמה דומה, בירות לאמביק, טריפלים וכדומה יופתע מקלילותה ומההרמוניות שלה. בוקים בוואריים אחרים מתברכים באיכויות דומות.

מרוב קלילות והרמוניות מתחילים החבר'ה לעמוד על השרפרפים, שרים עם הלהקה, מרימים כוסות וצוחקים. האווירה מתחממת, ואי-אפשר שלא להתחמם יחד איתה. לאחר שלושה ליטרים אני תועה בתוך ההמון בדרכי לטפס על שרפרפים זרים ולפלרטט עם אלה שסינריהן קשורים בשמאל. שתיים כאלה ניצבות על שרפרף, ממש לא הרחק מן הטרומבונים. רק בקושי אני שומע את קולן מעל לקצב ההולך וגובר. האחת היא ליסה, בת כפר קטן בבוואריה עילית וסטודנטית לתואר שני במינכן. היא מעריכה ששנה ממוצעת מעניקה לה כעשר הזדמנויות ללבוש את השמלה.

את שמה של הבחורה השנייה אני מתקשה לשמוע. היא חוזרת עליו שלוש פעמים: נזנין. "אני מטהרן", היא מוסיפה. שיערה באמת כהה בהרבה משל הממוצע בחדר, ועיניה גדולות ויפות. הניגוד שבינה לבין השמלה הופך אותה ללא פחות מחיזיון. יש לה חבר, והקשר המטעה בסינר הוא כנראה פשוט מעשה ממזרי שנועד למשוך תשומת לב. כך או כך, מגיע לה שאכבד אותה בבירה. המפגש עם בת מהגרים בלב הבוואריות המוחלטת השלים מבחינתי את קסמו של האירוע.

הערב מסתיים בעשר. כולם יוצאים אל הלילה האביבי מזמרים ומחייכים, לא נרשם אירוע יחיד של אלימות. איזו עיר היא מינכן. תאמרו מה שתאמרו על דרכיה המיושנות, שרפרפיה נושאים בשמחה את נזנין מאיראן, את ליסה מהכפר ואת יובל מירושלים. היא מזינה אותנו בפרצעלים אדירים, בגבינות נפלאות ובנקניקיות הטובות בתבל. יותר מכול, היא משקה אותנו בנוזל נפלא ושמו בירה. לא ייתכן שהנקטר של האלים טעים ומזין ומבלבל את החושים יותר ממנו.

מידע מעשי

תאריכים ומחירים: תאריכי הפסטיבל משתנים משנה לשנה, כשם שתאריכו של חג הפסחא אינו קבוע, אבל הם תמיד ייפלו על קו השבר שבין מארס לאפריל. הכניסה לגני הפסטיבל עולה 1.50 אירו, הבירה עצמה דומה במחירה לבירות בארץ. ספל של ליטר עולה 8.80 אירו, וכאמור תוכנו חזק הרבה יותר ממה שאנחנו שותים בדרך כלל. בפסטיבל ניתן לרכוש גם בירות עדינות יותר.

מטעמים: בוואריה היא אימפריה קולינרית שאינה מוערכת דיה. בין אוצרותיה הגדולים ביותר אפשר למנות את הנקניקיות הלבנות (weisswurst) שעשויות ברובן דווקא מבקר, מטעמים של בשר חזיר, כופתאות תפוחי אדמה נפלאות בשם knodel, דברי מאפה משובחים וגלידה.

מה בסביבה: מלבד השוק הפתוח הנהדר שלה ומערכת המדרחובים שבלבה, מינכן היא עיר תרבות עשירה במוזיאונים ובאירועים. עם כל-כך הרבה עושר, מפתיע שהאטרקציה מספר אחת שלה היא דווקא פארק, אבל התהלכות ב"גן האנגלי" ביום יפה מבהירה מיד את העניין. מדובר במקום מושלם, והוא מנוקד בכמה וכמה גני בירה מזמינים. כשעתיים מדרום לעיר, מעבר לאזור אגמים יפהפה, מזדקרים האלפים בתלילות. כאן ניתן למצוא כמה מהטירות היפות ביותר של גרמניה, אתרי סקי וטבע נשגב. כל זה נחמד, אבל מי שבאמת מבין עניין יצא דווקא לעיירות הידועות פחות בנופיהן ויותר במבשלות שלהן. מאות כאלה פזורות ברחבי האזור, והביקור בהן מענג תמיד.