נפטר השופט משה לנדוי, ראש הרכב השופטים במשפט אייכמן

הנשיא החמישי של בית המשפט העליון ואב בית הדין במשפט אייכמן, השופט בדימוס משה לנדוי, הלך לעולמו היום (א'), ערב יום השואה, בביתו בירושלים, בגיל 99.

חבריו של לנדוי מתקשים להתעלם מהסמליות שבמועד פטירתו של השופט שגזר על צורר היהודים את עונש המוות היחידי שנגזר אי-פעם בישראל.

לנדוי, מגדולי שופטי ישראל, ישב על כס המשפט למעלה מ-40 שנה. הוא נולד בעיר דנציג, כיום בפולין, וב-1933, עם השלמת תואר במשפטים בהצטיינות באוניברסיטת לונדון, עלה ארצה. ב-1937 הוסמך לעסוק בעריכת דין תחת שלטון המנדט הבריטי, התקבל כחבר בלשכת עורכי הדין של פלסטינה, והצטרף למשרד עורכי דין פרטי.

ב-1940, בהיותו בן 29 בלבד, מונה לנדוי לשופט בית משפט השלום בחיפה; ב-1948 הוא מונה לשופט בבית המשפט המחוזי בעיר, וב-1953, בהיותו בן 41 בלבד, מונה לשופט בית המשפט העליון.

בין השנים 1980 ל-1982 כיהן לנדוי כנשיא החמישי של בית המשפט העליון. ב-1961 שימש כאב בית הדין במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. באותה שנה אף קבע בפסק דין תקדימי כי יש לפסול את הודאותיו של נחקר בחקירת משטרתית במקרה שהופעלו נגדו שיטות חקירה בלתי הוגנות, כגון השפלה.

ב-1963 שימש לנדוי כיו"ר הראשון של הוועדה לציון חסידי אומות העולם ביד ושם, עד 1970. בהיותו יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בבחירות לכנסת השישית דחה את בקשתה של רשימת הסוציאליסטים להשתתף בבחירות, מכיוון שחבריה שוללים את קיום מדינת ישראל, והוביל בכך לפסק דין ירדור, שקבע תקדים באשר לזכות הדמוקרטיה להתגונן.

לנדוי אף היה חבר בוועדת אגרנט (1973) שהוקמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ובשנת 1987 עמד בראש ועדת לנדוי שבדקה את נוהלי העבודה של שירות הביטחון הכללי בעקבות פרשת עיזאת נאפסו.

על-פי החלטת הוועדה, אושרה באופן רשמי הפעלת לחץ פיזי מתון כלפי נחקרים המהווים "פצצה מתקתקת". פסק דין של הוועד הארצי נגד עינויים פסל בשנת 1999 את כל שיטות העינויים, מלבד במקרים חריגים של "פצצה מתקתקת".

כשופט דגל לנדוי בגישה המצמצמת את מרחב גבולות הפרשנות של החוק על-ידי השופט, והיה ידוע בביקורתו על גישות האקטיביזם השיפוטי. עם זאת, חבריו לכס השיפוט מעידים עליו כי זכויות אדם ושוויות היו נר לרגליו.

ב-1969 היה לנדוי השופט הראשון לפסול חוק של הכנסת - החוק למימון תעמולת הבחירות, בטענה כי הוא עומד בניגוד לעיקרון השוויון; וב-1980, בפסק דין אלון מורה, אסר על הפקעת אדמות פרטיות מערבים לצורך הקמתן של התנחלויות.

לנדוי אף היה בין השופטים הראשונים והיחידים ששברו את קוד השתיקה ששופטי עליון פורשים גזרו על עצמם, ופרסם את דעותיו הפוליטיות בראיונות עיתונאיים לאחר פרישתו.

הוא התייצב על המשבצת הימנית-קיצונית של המפה הפוליטית ותקף בשעתו את תהליך השלום, שהולדתו בהסכם אוסלו של יצחק רבין ושמעון פרס. למבקריו הסביר כי דיבר משום שהדבר בער בעצמותיו.

לנדוי הותיר אחריו מכתב, בו ביקש כי צוותים רפואיים לא יילחמו על חייו ויחיו אותו באמצעים מלאכותיים. הוא יובא למנוחות מחר (ב'), ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, בחלוף 50 שנה ממשפטו אייכמן.

"ייזכר לעד"

שר המשפטים, יעקב נאמן, מסר כי "מדינת ישראל ומערכת המשפט מרכינות ראשן עם פטירתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר וחתן פרס ישראל למשפט, השופט משה לנדוי ז"ל. היום, ערב יום השואה, נקרא לישיבה של מעלה השופט (בדימוס) משה לנדוי ז"ל.

"השופט לנדוי ייזכר לעד כמי שכיהן כאב בית הדין במשפטו של צורר היהודים, אדולף אייכמן, וכמי שמילא שלל תפקידים במערכת הציבורית בכלל ובמערכת המשפט בפרט. מורשתו המשפטית משמשת נר לרגלינו ותהיה למורשת המשפט בישראל. מערכת המשפט שולחת תנחומיה הכנים למשפחתו. יהי זכרו ברוך".

בפורום המשפטי למען ארץ ישראל פרסמו הודעת אבל על מותו של לנדוי, בה נכתב כי "לנדוי היה מגדולי המשפטנים היהודיים, והוא ייזכר כמי שבימיו עמד בית המשפט העליון על כבודן של שאר רשויות השלטון. לנדוי היה אחרון נשיאי בית המשפט העליון שהתנגד לאקטיביזם השיפוטי, וזוהי מורשתו - לתת לבית המשפט את הכבוד הראוי לו, אך לא ליטול לעצמו כובע לא לו".