העליון: "קטן אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד-אל-יד"

"אין מדובר בפסק דין שעניינו העברת בעלות בחפץ דומם", ראה שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, להזכיר במסגרת פסק דין, שבו התקבלה בקשתו של אזרח בלגיה לחייב את גרושתו הישראלית בביזיון בית המשפט, לאחר שזו אינה מחזירה למשמורתו את בנם הקטין.

בני הזוג נישאו בצרפת, בשנת 1998. כבר בתחילת 1999 חבקו בני הזוג בן, שנולד בבלגיה. אלא שנישואיהם לא ארכו זמן רב. ב-2002 הגישה האישה תביעת גירושים בבלגיה, וכעבור כשנתיים הם התגרשו שם. בית המשפט בבלגיה קבע, כי מקום מגוריו העיקרי של הקטין יהיה בבלגיה, ולאם הוענקו הסדרי ראיה. תביעת משמורת, שהגישה האם הישראלית בצרפת, נדחתה, לאחר שנקבע, כי פסק דינו של בית המשפט הבלגי בר-תוקף ובר-אכיפה גם בצרפת.

אלא שביני לביני נטלה האם את הקטין ובאה עמו לישראל. גם הליכים משפטיים ממושכים, שננקטו בישראל, לא הועילו לאם. באפריל 2008 קבע גם בית המשפט העליון, כי האם חטפה את הבן הקטין ממשמורת אביו, וכי מכוח אמנת האג, עליה להחזירו לידי אביו בבלגיה.

האם הישראלית, המתגוררת באופקים, לא מילאה אחר מצוות בית המשפט. לפיכך, נפתח נגדה הליך פלילי, והיא הואשמה בחטיפת הקטין ממשמורת והפרת הוראה חוקית. הליך זה נמצא בשלבים מתקדמים, אך טרם הסתיים. אחת הטענות המעניינות, שטוענת שם האם להגנתה, היא זו שלפיה במהלך שנת 2008 נעלם הקטין מביתה, ומאז היא אינה יודעת היכן הוא. משכך, אין לה עוד אפשרות להשיבו לידי אביו בבלגיה.

טענות מתחכמות

לצד ההליך הפלילי, שננקט על-ידי המדינה, הגיש האב (באמצעות עוה"ד אדווין פרידמן וענת קדמי) בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. בהליך שכזה מוסמך בית המשפט להטיל סנקציה מתמשכת על מי שאינו ממלא אחר הוראותיו, וזאת על-מנת לגרום לו למלאן, בסופו של דבר. הוא מוסמך להטיל על מפר ההוראה קנס או מאסר, ההולכים ומתמשכים, מיום ליום, עד אשר הוא חדל מלהפר את ההוראה. מטרת הסנקציה אינה להעניש את המפר, אלא להפעיל עליו לחץ, עד אשר יאמר "רוצה אני".

פרקליטה של האם, עו"ד שמאי מנטש, העלה בשמה טענות שונות, אשר ניכר עליהן שנועדו לחלץ אותה מרוע הגזירה. לצד טענה בדבר העדר סמכותו של בית המשפט העליון לדון, לראשונה, בבקשה שכזו, הוא הוסיף וטען, כי יש לדחות את ההכרעה בבקשה עד לאחר ההכרעה בהליך הפלילי. הוא חזר על טענת האם, שלפיה משהילד נעלם, אין לה כל יכולת מעשית לבצע את פסק הדין.

טענותיה המתחכמות של האם לא הרשימו את השופטים אליקים רובינשטיין, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן, והם חייבו אותה לשלם 700 שקל לכל יום נוסף, שבו היא אינה מקיימת את פסק הדין ואינה מחזירה את הילד לאביו בבלגיה.

השופט רובינשטיין קבע, אמנם, כי דרך המלך, בנוגע להליכי ביזיון בית המשפט, היא שהם יינקטו בפני הערכאה הדיונית, שנתנה את פסק הדין, ולא בפני ערכאת הערעור. אלא שאין בכך כדי לשלול את סמכותה של ערכאת הערעור לדון בבקשה שכזו. "מידת ההגינות היא שלא להתיש את המבקש בלך ושוב", קבע רובינשטיין. "בסופו של יום מדובר בילד אשר נקבע בפסק דין חלוט של בית משפט זה כי עליו לשוב לבלגיה, וכל עכבה נוספת של ביצוע פסק הדין

עלולה לפגוע (ואולי נכון יותר, להגביר את הפגיעה) בטובתו", הוסיף. "קטן אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד-אל-יד", אזכר את דבריו של השופט (בדימוס) מישאל חשין.

"היעלמות" לא מקרית

רובינשטיין לא הסתיר את דעתו על טענותיה המתחכמות של האם, בהוסיפו: "אי-אפשר שבית משפט זה (או כל בית משפט) יפעל כשוטה שבעולם מקום שמאשר לפניו עולה כי משטים בו".

הוא גם לא ראה לדחות את ההכרעה בבקשה עד לאחר הכרעת הדין בהליך הפלילי. בנוגע לכך, הוא אזכר את זאת, ששני ההליכים נועדו לשרת שתי תכליות שונות. בעוד ההליך הפלילי צופה פני עבר, ותכליתו אכיפה ענישתית, הרי הליכי ביזיון בית המשפט צופים פני עתיד, ותכליתם לכפות ציות להוראות בית המשפט.

על-פי רובינשטיין, לאור זאת שרמת ההוכחה, הנדרשת בהליכי ביזיון בית המשפט, נמוכה מזו, הנדרשת במשפט הפלילי, הרי שפסיקה, במסגרת הליך הביזיון, שלפיה האם נמנעת מביצוע פסק הדין, לא תשפיע על תוצאות ההליך הפלילי נגדה.

"בהתחשב בטיב המאטריה האנושית - העצובה מאוד - בה מדובר, הליכה לקראת המשיבה על-ידי המתנה לתוצאות ההליך הפלילי עשויה לבוא על חשבון טובת הילד", הוסיף רובינשטיין. הוא הבהיר, כי אם במסגרת ההליך הפלילי, ייקבעו ממצאים עובדתיים, העשויים להשפיע על סוגית הביזיון, תוכל האם להגיש בקשה מתאימה, ושאלת הסנקציות תישקל מחדש בהתאם.

או אז נפנה רובינשטיין לדון בטענתה המוזרה של האם, שלפיה הילד נעלם ואיננו.

"אכן, חוסר אפשרות למלא אחר פסק הדין מהוה הגנה טובה בהליכים על-פי פקודת בזיון בית המשפט", הזכיר רובינשטיין מושכלות יסוד. אלא שמייד הוא הבהיר, כי האם לא טרחה לפרט את גרסתה העובדתית לגבי "היעלמותו" של הילד או לגבי אפשרות ההתקשרות עמו. "האמור בתשובתה... בקושי מגלה 'טפח גירסה' ובוודאי מכסה טפחיים ויותר", קבע.

הוא התקשה להתייחס ברצינות ובאמון לעדותה, בהליך הפלילי, שלפיה באחד הימים צלצל פעמון הדלת בדירת מגוריה, שעה שהיא שהתה בחדר אחר, ושלפיה כשהיא חזרה לחדר, שבו שהה בנה, קודם לכן, הוא כבר לא היה שם, ומאז נעלם. באותה מידה של חוסר אמון התייחס רובינשטיין לעדות האם, שלפיה שיחת טלפון עם בנה, שהתקיימה זמן קצר לאחר "היעלמותו", הרגיעה אותה.

"סבורני, למצער ברמת הוודאות המשפטית הנדרשת בהליך לפי הפקודה, כי קשה לייחס מהימנות רבה לגירסה זו כולה", כך רובינשטיין. "לא נמסר לנו דבר על מאמצי האם לאיתור בנה, שכביכול אם 'נעלם' צריכה הייתה להזעיק שמים וארץ למענו ולא לשקוט ולא לנוח; לא שמענו כי עשתה כן", הוסיף והסביר מדוע סביר יותר לקבוע, כי "היעלמותו" של הקטין אינה מקרית ובלתי תלויה באמו, וכי יש בידה לעשות למילויו של פסק הדין ולהחזירו לידי אביו בבלגיה.

רובינשטיין מתח ביקורת חריפה על האם, שבהתנהלותה הקלוקלת מסבה לבנה סבל רב ומזיקה לו. בפעם השניה בפסק הדין הוא הזכיר את זאת, ש"אל לו לבית המשפט להיות שוטה שבעולם", והטיל על האם את הקנס המתמשך.

קריאה לרשויות המדינה

בשולי פסק הדין ראה רובינשטיין לשגר קריאה גם לרשויות המדינה, ולהזמינן להתערב ולסייע לילד בן 12, השרוי במחבוא, ללא הוריו. "מצב זה אינו טוב בעבורו; הוא רע, רע מאוד. לא רק שגורלו של הילד, שבא לעולם להורים מסוכסכים בני לאומים ודתות שונות, לא שפר עליו מתחילה, דרך הייסורים שהוא מובל בה בשנים האחרונות רק מוסיפה קושי על קושי וסבל על סבל; וכבר אמור במקורותינו 'אל תחטאו בילד'".

"קשה להלום מצב בו ילד 'נעלם' לפני למעלה משנתיים, ולרשויות המדינה אין דרך לאתרו", כך רובינשטיין. הוא הצטרף לשופט ג'ובראן בהשוותו את הדבר לפרשה ידועה אחרת, שהתרחשה, בראשית שנות ה-60', עוד כששניהם היו בני נוער ושהרעישה את הארץ כולה - פרשת הילד יוסל'ה שוחמכר. אז הורה בית המשפט למשטרה לנקוט בכל הדרוש כדי למצוא את הילד הנעלם ולהוציאו מידי המחזיקים בו.

יוסל'ה שוחמכר נמצא בסופו של דבר. "מצב בו הרשויות אינן מצליחות לאתר ילד ש'נעלם' ובית המשפט הורה להחזירו לאביו אינו רק בעייתי במישור העקרוני - סוגיית אי-ביצועו של פסק דין שניתן בבית משפט; הוא גם מחמיר את הפגיעה בילד, שזו בנסיבות עיקר".

השופטים עדנה ארבל וסלים ג'ובראן הצטרפו לקריאתו זו של רובינשטיין. (בע"מ 1855/08).