כתם על יום העצמאות

באחד מכתביו המשיל הפילוסוף דיוויד יום את המדינה לעדת כרישים, שהאזרחים מצייתים לה כעיוורים רק מחשש שייטרפו על-ידה. בחיבורו התמים, "כשהכריש והדג נפגשו לראשונה", כתב הילד גלעד שליט, אז בן 11, את סיפור התיידדותם של דג קטן וכריש טורף.

השבוע, בעיצומו של טקס הדלקת המשואות, אחרי שיו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, סיים את נאומו מלא הפאתוס על עליונותה המוסרית של ישראל על מדינות האזור, נפגשו הדג ועדת הכרישים לראשונה.

"גלעד עדיין חי", זעק יואל שליט את צעקת אחיו החטוף גלעד, והתפרץ יחד עם חברתו יערה למרכז רחבת הטקסים עם שלטי מחאה.

זר, מוזר ואכזר הוא הגורל שבחר דווקא בו, באיש הצנוע הזה, בסטודנט מהטכניון עם החיוך המבויש, לשחק את התפקיד הנורא של האח הבכור הממתין לחזרת אחיו מהשבי. שנים ארוכות הוא סירב להכיר בגורל הזה - ישב בצד והשאיר לאביו ולאמו לצעוק את כאב המשפחה גם בעבורו.

השבוע, בעקבות שיחה שניהל עם תמי ארד, הבין יואל שאין לו יותר ברירה, שהוא לא יכול להמשיך להיות הסטודנט הנחמד והטוב מהטכניון, שגזירת חייו וברירת חייו היא להיות נכון וחזק ונוקשה. כי אצלנו, לעתים, מבינים רק כוח, ולולא כן - ייכרתו חיי אחיו הצעיר.

תגובת אנשי הביטחון לפעולת המחאה הייתה צפויה - הם לקחו מיואל שליט ומחברתו את השלטים ופינו אותם בכוח מהרחבה. תגובת מצלמות הטלוויזיה של המדינה הנאורה במזרח-התיכון הייתה צפויה פחות - הן הוסטו מיד למקום אחר.

זאת, לבל יחזה הציבור בחרפה שתשבית את השמחה, באמת, שאמנם לא נכתבה מפורשות על גבי אף אחד מהשלטים, אך התנוססה באומץ על-ידי יואל שליט: שמדינה שמרשה לעצמה להשאיר את גלעד שליט בשבי כבר כמעט 5 שנים, לא יכולה להרשות לעצמה לחגוג את עצמאותה בלי הפרעה.