ביבי הכלכלי נכנע לביבי הפוליטי

נתניהו הכלכלי נכנע לנתניהו הפוליטי. אף שטענותיו הכלכליות בענייני הפחתת המס הוכחו כנכונות, ראש הממשלה הרים ידיים, ואפילו לא נלחם על עמדתו. הוא ויתר, באדישות ובחוסר אכפתיות, על ציפור-הנפש הכלכלית שלו, "מתווה הפחתת המסים", רק כדי לרצות את הציבור ואת חברי הכנסת ולקבל שקט פוליטי-ציבורי, זמני וקצרצר. זה לא יעזור לו כלכלית, בטח לא פוליטית או ציבורית.

מחודש לחודש נראה נתניהו כנוע יותר. בורח מעימותים. מתחמק מהחלטות. זה קרה כבר הרבה מדי פעמים, וזה מסמן עתיד כלכלי בעייתי. נכון, מחירי הדלק, בעיקר המיסוי על הדלק, עלו מעל ומעבר לכל פרופורציה. הבעיה היא שוויתור על ההעלאה המתקרבת של הבלו תמורת עצירת הפחתת המסים וגם קיצוץ רוחבי, עוד אחד, במשרדי הממשלה, הולכים להיות רק המתאבן לארוחה הגדולה.

הפריצה הגדולה החלה

נתניהו פתח את הדלת לרווחה והפריצה הגדולה כבר החלה. כולם מבינים שמי שחזק מקבל ומי שחזק יותר מקבל הרבה יותר. והשבוע - המשכנתאות כמשל. ברור ששר השיכון אריאל אטיאס דואג בעיקר, אם לא רק, לתומכיו הקיימים והפוטנציאליים. ברור שתביעותיו בענייני משכנתאות טובים בעיקר לכמה ישובים חרדיים ובמיוחד לאכלוס הישוב חריש. נתניהו לא העז לצאת נגד אטיאס, ושר האוצר יובל שטייניץ לא התאמץ להביא לציבור נתונים שיוכיחו שהעלות הכבדה של ההטבות המיועדות רק פוגעת בציבור הרחב. למה ששטייניץ יתאמץ להיות "הרע" אם שר העל הכלכלי שלו אדיש כל כך.

לכל שר ולכל חבר כנסת יש רשימת דרישות. לכאורה - למען הציבור, בפועל - למען עצמם. ניצחונות השבוע, של אטיאס במשכנתאות ושל גפני בבלו ובעצירת הפחתת המסים, הבהירו לחברי הכנסת הפופוליסטיים, וח"כי הליכוד בראשם, שזו העת לפשוט על נתניהו. שראש הממשלה לא יתנגד, לא ימנע, לא ידבר.

כבר שנתיים מתקיים ויכוח בין בנק ישראל למשרד ראש הממשלה, כלומר סטנלי פישר מול בנימין נתניהו, בעניין המשך או עצירה של המתווה להפחתת מסים. העמדה של בנק ישראל, המתבססת על קצב צמיחה טבעי של התוצר, כ-3.5%, טוענת שבהנחה זו, עם המתווה הצפוי המקורי של הפחתות המסים והמתווה הצפוי של גידול בהוצאות - לא ניתן לקיים גם את שמירת הפחתת הגירעון לרמה סבירה וגם את הפחתת יחס החוב-תוצר.

ממול, תומכי המתווה של הפחתת המסים במשרד ראש הממשלה, באוצר, בכנסת ובאקדמיה אומרים: כאשר מפחיתים מסים גורמים להאצת הצמיחה מעבר לקצב הטבעי, זה שבנק ישראל מניח כ-3.5% בשנה. ואז, גדלות הכנסות המדינה ממסים, מה שמאפשר במקביל גם גידול בהוצאות הממשלה ביחד עם הפחתות המסים. בשנים האחרונות הוכחה עמדה זו, של ראש הממשלה, כצודקת.

אלא שמול זה בא לחץ ציבורי. זה נבע במקורו מזינוק מתמשך במחירי הדירות, יחד עם האמרת מחירי הדלק ועליית מחירי הסחורות, שבמרכזם התלות בשוק העולמי. במקום להאיץ את שחרורם של מתחמי בנייה תוך התקדמות בהסדרי הקרקע החקלאית, במקום לפרק משהו מהבירוקרטיה המטורפת, להגביר את יעילות המשק הציבורי - בחר ראש הממשלה להיות בת-יענה. הוא נסגר בחדרו, הוא ויתר. הוא מוותר על כל עיקרון וגם על כל דרך, אפילו שהוכחה כנכונה.