כל ילד יודע עד כמה התקדמה הטכניקה ליצירת תקשורת בין אנשים. המחשבים, הטלפונים הניידים, הפקס - מה לא? אבל נראה שככל שאמצעי התקשורת מתקדמים, בצה"ל התקשורת ממשיכה להיות לקויה.
אף שלצה"ל לא חסר דבר בתחום המכשור, בכל פעם שיש איזו פאשלה, כמו אתמול (א') בגבול סוריה, מתחיל אותו ריטואל: מי אשם?
המפקדים בשטח טוענים כמעט באופן מסורתי שלא קיבלו מספיק מודיעין; במודיעין טוענים, גם כן באופן קבוע, שהם כן העבירו את המידע הנחוץ. כשבוועדת החקירה מגיעים למסקנות, זה כבר לא מעניין אף אחד, כי בינתיים הצטברו פאשלות נוספות מאותו סוג.
זה לא ממש משנה, גם אם הוועדה מנפיקה חוות דעת והמלצות ומסקנות וכל מה שרק תרצו. התקשורת עוסקת בזה כמה ימים, ובצה"ל? איך מתייחסים שם למסקנות ולהמלצות וללקחים הנוגעים לו? אפשר להניח שמישהו קורא אותם, אולי אפילו מנהלים דיונים "רציניים". במקרים מסוימים אולי גם מחליטים בכל הרצינות "ליישם את המסקנות" ואפילו מתכוונים באמת לעשות זאת. ואז מופיע המחדל הבא ומוכיח ששום דבר לא נלמד, שלא לדבר על יושם.
למה זה כך? הרי האנשים בצה"ל, בדרך-כלל, אינם מטומטמים. ובכל זאת, איש מודיעין כותב מסמך, שולח אל מפקד כזה או אחר, והמפקד טוען אחר כך שלא קיבל. לא מובן.
אני יודע שכאשר אני שולח מסמך חשוב, אני מוודא שהוא התקבל. האם הנוהג הפשוט הזה לא קיים בצבא? האם שולחים ואז פונים לאכול את הסנדוויץ'? לא בודקים מה קרה למסמך ואם התייחסו אליו? הרי מדובר במסמכים שלפעמים הם חיוניים, מסמכים העוסקים בחיי אדם.
האם מרוב אמצעים אלקטרוניים שכחו בצה"ל שאפשר גם לדבר? עדיין מותר להשתמש במכשיר הטלפון הפרימיטיבי, אבל היעיל מאוד הזה, לא? "הלו, מוטי, קיבלת את הדוח ששלחתי אליך על המצב בגבול סוריה? מה, לא קיבלת? טוב אני שולח שוב".
תפסיקו לכל הרוחות לספר לנו שזה נשלח אבל לא הגיע, כן הגיע, אולי הגיע. תוודאו. תדברו ביניכם. איך תדעו אם לא תשאלו? אל תפקירו אותנו לחסדי המכשירים הטכניים. אנחנו רוצים וזכאים לסמוך עליכם, האנשים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
