הגול העצמי של עובדי הרכבת

כשוועד העובדים של רכבת ישראל הודיע על השבתת תנועת הרכבות סמוך לשעה חצות ביום רביעי שעבר, מבלי להעניק התראה סבירה לציבור הנוסעים, הוא ידע שהוא ישלם מחיר: זעם בציבור, התלהמות בתקשורת, טוקבקיסטים שקוראים לפטר מיד את כולם ולסגור את החברה. זה נראה אז כמו גול עצמי קלאסי, אלא שהגול הזה, מסתבר, אפילו גדול יותר מהמובן מאליו.

על אחת ההשלכות המשמעותיות ביותר של אותה הודעה חפוזה על שביתה אפשר ללמוד מן השורה השלישית של סעיף ג', במסמך ההסכמה שעליו חתמו באי-כוחם של ההסתדרות ומנכ"ל הרכבת בחסות בית הדין לעבודה בתל-אביב. שם נאמר במפורש: "היה ותתעורר בעיה כלשהי שבעטיה יסברו העובדים כי קמה להם זכות לנקוט צעדים ארגוניים כלשהם, יודיעו על כך מיד לבית הדין, קודם נקיטת כל צעד כאמור".

אמנם הדבר נוגע לתקופה של חודש וחצי בלבד, שבה הסכימו הצדדים להימנע מצעדים חד-צדדיים, אבל לא זכורה הפעם הקודמת שבה שופט בבית הדין לעבודה אמר לעובדים - 'לפני שאתם פותחים בשביתה, קודם תבקשו ממני אישור'. למרות שאין צווי מניעה, למרות שזכות השביתה עומדת לצד עובדי הרכבת בעיקר לנוכח תוכנית ההפרטה שבפתח, אין שביתה בלי אישור מבית הדין.

זה לא יוצא דופן שבית הדין לעבודה מאמץ גישה אקטיביסטית ובמקום להוציא או להסיר צווי מניעה, מאלץ את הצדדים להיכנס למשא-ומתן תוך דיווח תכוף על ההתקדמות. כשהנהלת תנובה ביקשה להוציא צווי מניעה לעובדים ששבתו בשל העברת מרכז ההפצה מירושלים לקריית-מלאכי, הורה בית הדין על משא-ומתן אינטנסיבי, אבל לא חשב להורות לעובדים לבקש את אישורו לפני פתיחה בשביתה גם בתוך תקופת המשא-ומתן שהקציב.

העתקת מתקן או הפרטתו נחשבת לפרוגרטיבה של המעביד, ואילו שביתה היא הנשק של העובדים. מי שמאשר שביתה זה ארגון העובדים, ההסתדרות במקרה הזה, אבל לא בית הדין. ולמרות זאת, לא כך קרה הפעם.

מדוע בית הדין הגביל למעשה את זכות השביתה של עובדי הרכבת? כי הוא לא סומך על שיקול-דעתם. כי הם פתחו בשביתה בלי לספק התראה ראויה, וכי עילת השביתה לא הייתה הפרטת מערך התחזוקה - אלא מעצר 9 מחברי הוועד. כלומר העובדים לא שבתו כנגד ההנהלה, אלא כנגד צעדי המשטרה - קרי המדינה. המשמעות היא שזוהי שביתה מעין פוליטית, שבתי הדין לא ממהרים לאשר.

אילו עובדי הרכבת היו מספקים התראה סבירה לפני שביתה ומבהירים כי העילה לשביתה היא אותה כוונה ברורה ומוחשית להפריט את מערך התחזוקה - כוונה שאיש לא מתכחש לה - ספק אם בית הדין היה מוציא צווי מניעה. אבל מרגע שהאמון בוועד העובדים התערער, כללי המשחק השתנו.

הגישה הזאת של בית הדין לעבודה היא דווקא בעוכריהם של כל התומכים הנלהבים למיניהם בהגבלת זכות השביתה. היא מוכיחה כי בתי הדין לעבודה יודעים לעשות איזון סביר בין הפרוגרטיבה הניהולית של המעסיק לזכויות העובדים.

כלומר, בתי הדין לעבודה יודעים אפילו להגביל את חופש השביתה, כשהם סבורים כי הדבר נחוץ. שום שופט, למשל, לא יאפשר לעובדי חברת החשמל להוריד את השאלטר - בטח שלא לחלוטין. עיקרון המידתיות הוא עיקרון מפתח בסכסוכים שכאלה, והגבלת זכות השביתה באמצעות חקיקה היא צעד בלתי מידתי בפני עצמו.

השיטה המפוקפקת של האוצר

לאחר אסון השריפה בכרמל, כתב מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס כי העובדה שמשרד האוצר התנה העברה של תקציבים למערך הכבאות ביישום של רפורמה ארגונית, יצרה "מצב בלתי נסבל של היעדר פתרון לעת חירום".

האוצר ידע שיש מחסור חמור ברכבי כיבוי, אפילו בצינורות וסולמות, אבל התעקש על דבר אחד - שהכבאים יוותרו על זכות השביתה שלהם.

איך כל זה קשור לרכבת? אחד הצרכים החשובים ביותר של רכבת ישראל, במיוחד לאור האצת הפיתוח שלה, היא רכישה מאסיבית של קרונות וקטרים. כל מי שנסע ברכבת יודע עד כמה העומס בלתי נסבל, לעתים כאילו מדובר ברכבת מסע ולא ברכבת נוסעים. ולמרות זאת, משרד האוצר התנה רכישה של 150 קרונות חדשים בהפרטת מערך התחזוקה בחברה.

מה יגיד על זה מבקר המדינה? ניאלץ להמתין לאסון הבא.