זהו אלון, אבל איפה הטוויסט?

קולו של אריק איינשטיין מהלך קסם על צעירות רבות. כשהוא שר בפאתוס "היא הייתה בת שבע עשרה", הן מעפעפות בעיניהן, חובקות את הכרית וליבן הולם בעוצמה. הלהיט המתקתק שאת מילותיו חיבר לא מכבר עמוס אטינגר מושמע רבות בקול ישראל, תחנת הרדיו השמרנית הנשלטת ביד ברזל ע"י בן גוריון, הודות לעיבוד הסנטימנטלי של אריה לבנון וללחן המלטף של אדוארד אולארצ'יק.

השנה היא 1960. אדוארד עלה ארצה רק לפני 4 שנים מפולין וכבר התחבר לברנז'ה. אלון, בנו בן העשר, לומד פסנתר. בעוד שנים ספורות יאחז גם בגיטרה, יעבור לבס, יתקבל ללהקת הנח"ל, ישתחרר מהצבא ויקים עם דני סנדרסון את "כוורת", הלהקה של המדינה.

אלון אולארצ'יק יכתוב כמה נכסי צאן ברזל בזמר העברי, ובהם "מדינה קטנה" או "ילד מזדקן". הוא ישתלב בסצנה. אבל בעיקר ייזכר כאאוטסיידר. כמי שקשה להגדירו. כזה שתמיד מחפש דרכים חדשות להביע את עצמו. בשילוב מקצבים מזרחיים. בסאונד עדכני. גם בג'ז. אפילו בג'ז.

אולארצ'יק למד ג'ז בברקלי. ועוד לפני כן ניגן עם "הפלטינה", ההרכב המיתולוגי של אהר'לה קמינסקי. הג'ז כל-כך הולם את אולארצ'יק, משום שזו מוזיקה חושנית, אפלולית ומתריסה. מוזיקה של המיעוט. מוזיקה שחורה. מוזיקה שהיא החופש בהתגלמותו. חופש של אלתור, של פראות, של שבירת מבנים מוזיקליים. כמה הג'ז זה, כל הג'ז הזה, היה קרוב ללבו ולו עצמו. כמה הוא רחוק מתקליטו החדש, "אולארצ'יק סטייל".

השנה היא 2011. המעטפת היא ג'ז. הצליל מלוטש. הנגנים מעולים. אפשר לדמיין את עשן הסיגריות מתאבך אל על. אבל האלבום שאולארצ'יק בן ה-61 הוציא כעת הוא אכזבה גדולה. הוא לא נוגח בשום קיר. לא מתנסה. לא מחפש. וגם לא מוצא. "אולארצ'יק סטייל" מסמל, 50 שנה אחרי אותו תקליטון של אריק איינשטיין, את השמירה על הקיים, את החשש מההעזה, את המיינסטרים בשיממונו.

הוא מכיל קאוורים, גרסאות כיסוי חסרות השראה לכמה מלהיטיו הידועים של אולארצ'יק. הפסנתר שמעטר את "בא לשכונה בחור חדש", האיטיות המעושה של "מדינה קטנה", הליריות שאופפת את "שעשועי כאילו", נשמעים באוזניי מאולצים ולא מספקים ערך מוסף. אין בהם, לטעמי, תשוקה, טירוף, דחיסות או אינטנסיביות. הם מעונבים מדי. הם נעימים מדי. הם מרוככים מדי. איפה הם ואיפה האמן הגדול, הייצרי, שהכרנו.

לא ברור למה אולארצ'יק צריך את זה. האם זה בגלל אילוצים כלכליים או שסתם נעים לו לנגן יחד ובאותה הזדמנות לנפק תקליט נוסף. בכל אופן, הסיפור העצוב של אחד המוסיקאים הגדולים שגדלו כאן לא זוכה, בינתיים, לסוף טוב.

במשך שנים ארוכות אולארצ'יק הפתיע אותנו בשירים שהיה בהם טוויסט. אם במלים או במקצב או בבחירת הכלים. הוא לא מכר עשרות אלפי עותקים, אבל תמיד נחשב לאנין, מסוגנן וכישרוני בצורה יוצאת דופן.

השיר החותם את התקליט החדש, "אין זמן", הוא בעצם דואט בין אבא אלון לבתו טסה אולארצ'יק, כשבנו מקס שותף בנגינת קונטרבס. השיר היפה הזה, לשם שינוי מקורי ולא מתחדש, יכול היה להוות נדבך מרכזי באלבום טרי ומרענן. דיסק שיחזיר את אולארצ'יק לעניינים, ואולי יערוך לו היכרות עם קהל צעיר וסקרן.

אולארצ'יק בחר אחרת. בנינוחות. בביטחון. ביישוב הדעת. במוכר ובנדוש. ומה עם הטוויסט?

אלון אולארצ'יק, "אולארצ'יק סטייל". התו השמיני. 46 ד'