הלוחשת לגעגועים

קינה אפלולית. מזמור מלנכולי. שיר כאב עובר ושב. ועוד אחד. ועוד. בזה אחר זה הם צועדים. לוטשים עיניים. נושכים שפתיים. פורמים כפתורים. תחת אדי המקלדת. הערפל כבד הלילה מנשוא. והאפלה מבשרת רעות. חמי רודנר. ואבי בללי. ודן תורן. וערן צור. גיבורי שנות ה-90 של הרוק הישראלי. עם קרן הדר, לימור עובד, סימה לוי דוכין, נתן סלור ועמית ארז, שאולי היו יכולים להיות הקולות של העשור הבא אחריו. מי שהיה ומי שלא היה. מי שכבר טעם את ההצלחה ומי שספק אם יידע משהו דומה. כולם מצטרפים למסע. ועל כולם, ועם כולם, מנצחת יסמין אבן. ועיניה כלות.

ליסמין אבן יש שפה מוזיקלית מובהקת. צליל אופייני. קשה לטעות בה. אני מכיר אותה היטב, קרוב, מעריך ומיודד, מאז אלבומה הראשון, הגותי, הקדורני, דרמה רגשנית בוקעת מבעד לדמותה השברירית, הנואשת, כשעל המסך מאחור נמעכות בועות אלקטרו אל דופן הלב המתפנק, השוקק, הנקרע לגזרים. ייאמר לזכותה של אבן, כלת פרס אקו"ם פעמיים, יוצרת מוערכת ומוזיקאית מחוננת, ששמרה על דרכה בעקביות, לא התפשרה ולא ריככה ולא התחנפה לאיש, גם כשכתבה מוזיקה לסרטים, חיברה שירים לאחרים או הצטרפה כחברה חמישית לאיחוד של להקת הקליק, שאחד מחבריה, אלי אברמוב, סייע בהפקת האלבום הזה.

ובכל זאת, לא משנה מי בעלי המקצוע והנגנים האורחים, תקליט של אבן תמיד יישמע כמו תקליט של אבן, גם הוא מייסר, ומעודן, ואנין, ומקשה להתיידד עמו בקלות.

"לחשים", הפרויקט החדש, מהווה סיכום הולם וראוי ליצירתה עד כה, בחיבור המסקרן על פניו בין פועלי רוק מיומנים לטקסטים של כמה מהמשוררים והמשוררות הבכירים של זמננו, ובהם מאיה בז'רנו, נורית זרחי, אורציון ברתנא, רחל חלפי, רפי וייכרט, אמיר אור ועוד. במלים אחרות, אבן לא עושה הנחות לאיש. כל שיר מבקש שתאזינו לו ברוב קשב, בקפידה, בסבלנות, הניחו למלים לשקוע, ללחן להתעכל, לצלילים להתערסל, תנו להתרגשות להגיע, לגעת, לדעת, ולחלוף. עד העונג הבא.

19 פזמונים באלבום ובסיומם קוראים המשוררים את שיריהם. לא פחות מ-37 רצועות הנפרשות על פני 75 דקות תמימות, לא פשוטות. השאלה היא כמובן למה. מדוע אבן בוחרת, פעם אחר פעם, במקלדת במקום בפסנתר, בקצב ממוחשב על-פני מערכת תופים. נשארת בצל. נותרת בצד. זמרת נישה, צפויה מראש, מובנת מאליה. זו שמעריכים או מתפעלים ממנה, אבל לא רוכשים את אלבומיה באלפים. זו שספק אם תגיע לטלוויזיה, תכבוש את היוטיוב ותנוח, סוף סוף תנוח, על גבי מדפי הספריות בבתים ישראלים רבים.

כי אחרי כל המחמאות, מחיאות הכפיים והחיבוקים החמים, השימוש באותו סאונד מסונתז, מאותו הסתיו של 81', כשויסאז', הליגה האנושית, אולטראווקס ותמרונים תזמורתיים בחשכה ועוד הרכבים סינתטיים, מפרפרים ומזוגגי מבט, המציאו מחדש את הפופ, נשמע פשוט מיושן. 30 שנה אחר כך, על-אף הקול עתיר הרגישות של אבן, לחניה המחוכמים, הדיוק וההקפדה, הבחירה בכאב, בשריטות, בפצע המדמם, הופכת את הפרויקט המרשים הזה למסע הלוויה מפואר לרוק הישראלי שהכרנו פעם, כשהפינגווין המה אדם, הליקוויד זהר בחשכה ובקולנוע דן התכרבלו על הספות בקומת הגלריה. ב-2011 זה נראה קצת מאוחר מדי, מנותק מדי, מדכא מדי. החורף הקר אחרי הקיץ שנגמר.

יסמין אבן - לחשים. התו השמיני. 75 דק'