הנקראות ביותר

תחקיר G: מי הוביל לפסילתו של חזי בצלאל ממכרז הסלולר?

בצלאל כואב את פסילתו במכרז למפעיל סלולרי ■ לדעתו, קליקות ואינטרסנטים הם שהכשילו אותו ■ ויש הסבר נוסף: איש עסקים מאוגנדה היה אמור להעביר מיליון דולר, ולא עשה זאת

באמצע נובמבר 2008 קיבל איש העסקים חזי בצלאל אימייל מסקרן במיוחד. השולח היה מייקל סיד, איש דת שהתפרסם בבריטניה כ"כומר הבית" של טוני בלייר ושל משפחתו, ובפיו הייתה הצעה מפתה: לארגן לבצלאל, שבחן אז השקעות באזור הבלקן, פגישה עם נשיא מונטנגרו "בכל זמן שתרצה".

בצלאל דווקא לא התרגש, והשיב ביובש כי נציגו באזור יפנה אל הכומר "אם נצטרך". למחרת כבר נחת בתיבה שלו מייל בוטה יותר - הפעם מיועץ אסטרטגי אמריקאי, שותף של הכומר חובב העסקים. "אני לא חושב שאתה מבין את ההקשר ואת המהות של המלצת האב סיד", כתב היועץ, "אז אסביר לך אותה במפורש. אם אתה, חזי בצלאל, תבצע תרומה משמעותית (למוסד צדקה השייך לבכיר בוותיקן שבכוחו לארגן את הפגישות, א' ר', ג' פ'), אזי בדרג הדיפלומטי תיערך היכרות בינך לבין ראשי מדינה מסוימים בסרביה, במונטנגרו ובקרואטיה".

תרומה משמעותית, הובהר שם, היא סכום של יותר מ-75 אלף דולר. "הוותיקן יכול לפתוח דלתות מסוימות עבורך", סיכם המייל. במייל נוסף המשיך היועץ במלאכת הפיתוי: "בתוך ימים ספורים תוכל לשבת עם הנשיאים של קוסובו, של סרביה ושל מונטנגרו ולמכור להם טכנולוגיות... לעומת הערך של גישה ישירה, ודאי ש-75 אלף דולר הם סכום קטן...". בצלאל קרא את המייל האחרון בשלוש לפנות בוקר, אולי שפשף את העיניים בתדהמה, והשיב מיד: "אני לא אוהב את הגישה הזו. כשאני נותן לצדקה זה מפני שאני רוצה, ולא תחת הוראה. אני מנסה להיות מנומס ככל האפשר. בוא בבקשה נשכח את זה".

התכתובת הזו, שנחשפה לפני כחודשיים בעיתונות הבריטית וחוללה סערה בממלכה, הוציאה את בצלאל מצוין. הוא הוצג כאיש עסקים המסרב לשתף פעולה עם ערבוב נלוז של צדקה, שוחד מרומז וקשרי הון-שלטון, גם במחיר פספוס הזדמנות עסקית אטרקטיבית.

ועדיין, על רקע האירועים האחרונים בעסקי בצלאל בישראל היה מי שניסה להפוך את האירוע הזה לסוג של עקיצה-הלצה ברוח עולם העסקים: האם ייתכן, הוא תהה, שבצלאל סירב להצעה משום ש-75 אלף דולר, כשאין תמורה מובטחת באופק, הם לאו דווקא "סכום קטן" עבורו?

למי שלא הבין הנה תזכורת קצרה: בתחילת אפריל זכתה קבוצה בראשות בצלאל במכרז שפרסם משרד התקשורת למפעילים סלולריים נוספים, לצד מירס שבשליטת פטריק דרהי. בצלאל, דרהי ושר התקשורת משה כחלון ערכו מסיבת עיתונאים שופעת חיוכים ואופטימיות, הבטחות להורדת מחירים דרמטית שוחררו לאוויר, ובצלאל - אולי שונא התקשורת המושבע ביותר בקהילת העסקים המקומית - אפילו ניאות להתראיין מעט. "אנחנו רוצים", אמר, "להפוך לחברה של העם. משהו בסגנון טבע".

אלא שבסוף מאי לא נשאר הרבה מהחיוכים ומהאופטימיות. לאחר שבועות של שמועות (מוכחשות) בדבר קשיים כספיים, התברר שבצלאל לא השכיל לגייס את הערבות הבנקאית שעליה התחייב במכרז, בסך 700 מיליון שקל. ועדת המכרזים סירבה להעניק לו ארכה - ופסלה את זכייתו.

"זה כאב לחזי מאוד", מספרים מקורביו. "והיום עוד הרבה יותר קשה לו מאשר בימים הראשונים אחרי הפסילה. זה כמו בשבעה: בהתחלה אתה לא מעכל, ולאט-לאט נופל לך האסימון. עכשיו חזי באבל של אחרי השבעה".

משה כחלון חזי בצלאל פטריק דרהי / צלם: דקלה בסיסט

דימוי לחוד ומציאות לחוד

פרט לדכדוך בצלאל שרף בהרפתקה הזו 10 מיליון שקל, שהופקדו במזומן במשרד התקשורת תמורת דמי הרישיון. ההפקדה הזו מלמדת אולי על הגיחוך שברמיזה על קושי לתרום 75 אלף דולר, אולם הכישלון בהעמדת הערבויות בהחלט יצר סימן שאלה סביב הדימוי שיש לבצלאל בתקשורת: טייקון בינלאומי שצבר הון עתק בזכות קשרים חובקי עולם, תפירת עסקות נשק ויכולת נדירה לפתוח דלתות במסדרונות השלטון - בעיקר אלה של מדינות שונות באפריקה.

התבוננות מציאותית יותר ורומנטית פחות על פועלו מראה שלמעשה קשה מאוד לאמוד את שוויו האמיתי של בצלאל ואת יכולתו הפיננסית להוציא לפועל את תוכניותיו השאפתניות כמו בעלות על בנק ועל חברת תקשורת גדולה. מה גם שחלק נכבד מעסקיו התבצע בחשאיות, לרוב במדינות המתאפיינות ברמת שחיתות גבוהה ובשקיפות נמוכה. הפרשה הזאת גם מאירה את העובדה שקדמו לה לא מעט מהלכים עסקיים בישראל שהסתיימו ללא תוצאות.

בקושי של בצלאל לגייס את הביטחונות יש מן האירוניה: מומחיותו, בין השאר, היא בבנקאות השקעות ומימון, ואחיו ניסו עומד בראש "פייננשל וולביאינג", חברה המתמחה בסיוע ללקוחותיה לגייס אשראי מבנקים.

מקורבי בצלאל טוענים כי לא הייתה לו כל בעיה להעמיד את הכסף, ושלמעשה גורמים עלומים ניסו - והצליחו - להכשילו. הסירוב לנקוב בשמות והיעדר הפנייה לערכאות משפטיות מקשה על אימות הטענה. בצלאל עצמו, בהודעה שפרסם, תלה את הכישלון ב"קשיים טכניים".

תחקיר G חושף פרטים חדשים ביחס לקשיים של בצלאל: מתברר כי בנק דיסקונט לא העמיד לרשות בצלאל את הערבות הבנקאית הנדרשת, לאחר שזה לא הצליח להעמיד כנגדה את הביטחונות הנדרשים, שהסתכמו, לדברי גורם המקורב לנושא, בכ-200 מיליון שקל. חלק מהביטחונות, מתברר, אמור היה להגיע מאיש עסקים מאוגנדה, ידיד של בצלאל שלפי דוח ועדת חקירה פרלמנטרית שם היה מעורב איתו בפרשיית שחיתות הקשורה להפרטת חברת התעופה הלאומית. בצלאל הקפיד, מסיבותיו, לשמור על מעורבותו של איש העסקים האוגנדי בדיסקרטיות גמורה.

מעורבותו של השותף לשעבר

דבר אחד בטוח: בצלאל, 61, הוא מאנשי העסקים היותר מסתוריים ומסקרנים שפועלים כיום בישראל, וסיפור חייו בהחלט מצית את הדמיון. לאחר שנים אחדות כמרצה לכלכלה באוניברסיטת תל אביב עבד בצלאל ככלכלן בבנק דיסקונט (אותו בנק שהיה אמור להעניק לו את הגב הפיננסי במכרז הסלולרי, כאמור).

באמצע שנות ה-80 התגלגל למזרח אפריקה בזכות הצעת עבודה מבנק השקעות בריטי שקידם שם פרויקטים. בצלאל התלהב מהפוטנציאל העצום ביבשת השחורה כאיש עסקים עצמאי, ובשנות ה-90 הביאו אותו הנסיבות להתמקד באוגנדה. המדינה הכריזה אז על הפרטת למעלה ממאה גופים ממשלתיים בתוך שנים ספורות, ובצלאל - שיצר שותפות עסקית עם לא אחר מאשר אחיו של הנשיא ויועצו, מייג'ור ג'נרל סאלה, במסגרת חברה בשם Efforte - ניצב בעמדה מצוינת לתרגום המדיניות הזו למזומנים.

ב-1998 ספגו בצלאל והגנרל מהלומה כשוועדת חקירה פרלמנטרית פרסמה דוח שתיאר שחיתות בהפרטות שונות שבוצעו במדינה. טיפול נרחב הוענק בדוח לפעילותם של השניים, וקבע כי השתלטותה של Efforte שלהם על נתחים מחברת התעופה הלאומית אוגנדה איירליינז, מלמדת כי "תהליך ההפרטה עבר מניפולציות ונוצל על-ידי אנשים אחדים בעלי עוצמה פוליטית שהקריבו את האינטרסים של הציבור".

בין השאר נטען שבצלאל ושותפיו רכשו נכסים של חברת התעופה הלאומית במחיר נמוך שלא בהכרח תאם את מחיר השוק, והשתלטו באופן לא ראוי על שירותי הקייטרינג לטיסות בנמל התעופה אנטבה. הגנרל סאלה נאלץ בעקבות הדוח להודות בהשתלטות בלתי חוקית על בנק מקומי באמצעות חברת קש. לאחר ההשתלטות הזו, מצאה הוועדה, רוקן הבנק מנכסיו במה שהוגדר כ"שוד גדול": חברות הקשורות לגנרל קיבלו הלוואות בדרכים עקלקלות וללא ביטחונות. Efforte שלו ושל בצלאל הוזכרה גם כן כמי שזכתה להלוואה, בדרך שהוגדרה כ"חריגה ביותר".

ב-2006 פורסם כי אף על-פי שהוריד הילוך באוגנדה, שמר בצלאל על קשרי חברות עם סאלה, המוגדר על-ידו כ"אדם טוב". לא מדובר בבכיר האוגנדי היחיד שבצלאל לא שוכח: ל-G נודע כי "כוכב" אחר של דוח ועדת החקירה הנ"ל, איש עסקים מוכר באוגנדה ששמו שמור במערכת G, הוא גם אחד הגורמים שהיו אמורים לסייע לבצלאל להעמיד את הביטחונות הנחוצים לשם קבלת הערבות מבנק דיסקונט במכרז הסלולר. ימים אחדים לפני הדדליין פנו בדיסקונט לבצלאל וביקשו לברר מה קורה עם הסכום שהיה אמור איש העסקים האוגנדי להעביר כחלק מהביטחונות - 17.5 מיליון דולר - לפי אחת הגרסאות. הכסף, כפי הנראה, מעולם לא הועבר - והשאר היסטוריה.

בדוח הפרלמנטרי באוגנדה מוזכרים איש העסקים האמור ובצלאל כמי שקיבלו באופן בלתי חוקי זכויות חתימה בחשבונות הבנק של Enhas, חברה שנולדה כתוצאה מהפרטת פעילות שירותי הקרקע בנמל התעופה באנטבה. זה קרה באמצעות שותף של השניים, סם קוטסה, שהתמנה לתפקיד שר האוצר האוגנדי (כיום הוא מכהן כשר החוץ). סיפור המעשה נפתל ומורכב, אך בשורה התחתונה שלו, לפי הוועדה, קיבלו בצלאל, איש העסקים והשר, באופן לא חוקי, שליטה בחברה וגישה בלתי מופרעת לכספי הציבור.

"בלעדינו אתה לא תעבור"

בצלאל סירב השבוע להתייחס למעורבות איש העסקים האוגנדי במכרז הסלולר. מקורביו לא מספקים הסברים ברורים על מה שקרה אלא מדברים במעורפל על כך ש"לא ניתן לדבר" על הכול, תוך רמיזה על חבלה מכוונת מצד אינטרסנטים בענף שהוא "פרה חולבת" - פרה שגורמים מסוימים אינם ששים לחלוק את התוצרת שלה. מצד שני, הם מתעקשים כי "חזי מעולם לא חש מופלה לרעה. להפך, הוא היה מופלה לטובה. הוא מעולם לא הרגיש דפוק, וגם עכשיו הוא לא מרגיש דפוק מהסיפור הזה באופן אישי".

נראה שבצלאל חושש מעימותים: המדינה קטנה, הוא עדיין רוצה להשקיע בה ולהפוך לפקטור עסקי משמעותי. סכסוך עם בנק, עם בעל הון גדול או עם רגולטור לא יכול ממש לעזור לו. נראה שדווקא ג'ודי ניר-מוזס, אשתו של השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום, פתחה צוהר להבנת מחשבותיו. "מצחיק", צייצה בטוויטר שלה לאחר שהתברר שבצלאל לא משיג את הערבות הבנקאית, "בצלאל לא יודע שאם הוא לא אחד מ-18 המשפחות אין מצב למימון בבנקים בארץ - בלי קשר למצבו הכספי?". בצלאל אהב את הדברים והזדהה, מה שלא מפתיע על רקע התבטאותו בעבר: "אני לא מהחבורה... בישראל אני בבעיה. המשק הישראלי מרוכז היום יותר מאשר במפא"י של שנות ה-50... רוב ההון נמצא בידיים של חמש משפחות".

במפתיע, נצפה בצלאל לאחרונה בלווייתו של ראש אחת המשפחות הללו - סמי עופר ז"ל - ואף אמר שם לתקשורת כי "עופר היה אדם גדול" וכי "הייתה כפיות טובה כלפיו. אנחנו לא יודעים לפרגן". מישהו דחף לו מיקרופון, ובצלאל הנבוך דיבר ומיד התחרט. אגב, לא ברור מה עשה בצלאל בלוויה: לא ידוע על שותפות עסקית או על חברות בינו לעופר, וגם חלק מהמקורבים למשפחה שאלו עצמם את אותה שאלה. אם התקיים קשר כלשהו - בצלאל ומקורביו מסרבים לומר עליו ולו מילה אחת.

חזרה למכרז הסלולר. פרט לבעיית הריכוזיות והבנקים, בשיחות סגורות מעלה בצלאל השגות לגבי אופן ניהול המכרז על-ידי משרד התקשורת. לדידו, ההחלטה להקצות 45 יום להסדרת הערבות, יחד עם הגבלת המתמודדים להשגת ערבות מבנקים ישראליים בלבד, הייתה מתאימה אולי במקור, אולם לא כשהתברר שהזכייה פירושה העמדת ערבות של 700 מיליון שקלים - מה שהותיר אותו עם הפועלים, עם לאומי ועם דיסקונט בלבד.

"שימו לב לכך שכל הבנקים האלה קשורים בדרך כלשהי לחברות תקשורת", אומר מקורב לקבוצת בצלאל. "כניסה של מפעיל נוסף יורה להם ברגל".

בצלאל משוכנע שהיה עומד במשימה אילו היו מאפשרים לו להשיג ערבויות מבנקים זרים או מחברות ביטוח. בבנקים המקומיים, הוא סבור, הייתה גרירת רגליים תמוהה בהסדרת האישורים. הטעות שלו, לטעמו, הייתה שלא זיהה זאת בזמן וביקש הארכה מבעוד מועד. הטעות של המדינה, לעומת זאת, הייתה בסירוב הנחרץ להעניק לו ארכה ולו הקטנה ביותר.

"שלושה ימים היו מספיקים לחזי", אומר מקורב. "הוא ביקש שבוע כי רצה להיות בטוח עד הסוף, כיוון שבשלב הזה הוא כבר הבין שיש גורמים נוספים שמפריעים". הוועדה לא רק סירבה לארכה, לטענתו, היא גם דחתה את בקשתו של בצלאל להופיע בפניה ולספק הסברים. לו הסכימה, היה אולי בצלאל מספר לה שהגבול שהציב לעצמו כריאלי היה אפילו גבוה מזה שהספיק כדי לנצח במכרז: 770 מיליון שקלים.

בצלאל משוכנע שאחד הדברים שפגעו בו הוא החלטתו לפעול בשיא היושר והניקיון: דווקא האיש שעשה את הונו ביצירת קשרים עם ראשי מדינות, ובאמצעות פגישות לא בהכרח רשמיות עם פוליטיקאים בחו"ל, החליט להימנע מכל זה בישראל והקפיד שלא להיפגש ביחידות עם השר כחלון או עם מנכ"ל המשרד עדן ברטל, ולא לשכור שירותי לובינג. באפריקה הוא לא נרתע מלהיפגש אישית עם השרים הרלבנטיים כדי לבקש שינויים רגולטוריים שונים, אבל מה שהיה ראוי בעולם השלישי כדי להפוך לבעל הון נתפס אצלו כיום כפסול בישראל.

"אולי חטאתי בחוסר ישראליות בכך שלא דיברתי עם השר ולא ביקשתי מאף אחד טובה", אומר בצלאל, "אבל היה לי חשוב שבישראל זה יהיה אחרת. היה לי חשוב לפעול כאן בצינורות המקובלים ושהכול יהיה נקי עד הסוף".

אחד ממקורביו מוסיף כי בצלאל "היה כל-כך גאה בשר ובכולם על התהליך שהיה שקוף והוגן לחלוטין עד יום חמישי (היום שבו כשל בהעמדת הערבויות, א' ר'). הופעלו על חזי כל מיני לחצים - כאלה שהציעו שותפות ואמרו לו 'בלעדינו אתה לא תעבור', לוביסטים שאמרו 'אתה לא תיכנס בלעדינו למכרז'. הוא לא השתמש באיש. חזי גם לא שוחח עם דירקטורים בבנקים, אף שחלקם חברים שלו. אולי אילו הוא היה עושה את זה האישור של הערבות היה מגיע שבועיים-שלושה קודם. אבל יש דברים שהוא פשוט לא מוכן לעשות".

העסקות שלא התרוממו

ההסברים הנ"ל אינם משכנעים את כל הגורמים בסביבה הקרובה של בצלאל: חלק מהגורמים שרצו איתו כתף אל כתף במכרז חשים כעת כי ההתחברות עמו הייתה סוג של אשליה.

ימים אחדים לאחר פארסת הערבויות התראיין מנכ"ל מירס אברשה בורשטיין לתוכנית "המושכים בחוטים" בטלוויזיה החינוכית. כשנשאל אם הופתע מהעניין, הפתיע בורשטיין ואמר שלא, כיוון שגם בתהליך המכירה של מירס (ב-2009) בצלאל "לא הצליח להעמיד את הערבות. זה היה צריך להדליק נורה אדומה גם למשרד התקשורת, כשהם הכניסו אותו ואישרו אותו בתוך התהליך הזה". בורשטיין הוסיף וטען שמיד לאחר שהמכרז הסתיים בסכום כה גדול, "הבנתי שזה ממש לא יעוף... הוא היה צריך לבוא ולהגיד, 'אני לא יכול לעשות את הדבר הזה'. הוא היה יוצא הרבה יותר מכובד מאשר באופן שבו שהוא התגלגל".

בצלאל שמע על הציטוטים, רתח והתקשר לבורשטיין. לטענת מקורביו, בורשטיין הכחיש שאמר את הדברים. רק לאחר השיחה גילה בצלאל כי לא מדובר בראיון לעיתון שבו ניתן לעוות את כוונת המרואיין - אלא בראיון טלוויזיוני לא ערוך. "נו? אז זה בן אדם שאפשר להתייחס אליו?", תוהה אחד האנשים הקרובים לבצלאל. "תשאלו את בנק הפועלים אם הם לא נתנו לחזי את המכתב שהיה צריך. זה שקר לומר שהוא לא העמיד את הערבויות או שגם במירס הוא לא הופיע ב'מאני טיים'".

בצלאל עצמו אומר כי "כל החיים שלי, כולל באפריקה, לא הגעתי למצב של דיפולט: לא שלי כלפי מישהו ולא של מישהו אחר כלפיי. אתה מכיר עוד איש עסקים בגילו שיכול להגיד את זה? המקרה של מכרז התדרים הוא הראשון. במירס לא היה דיפולט אלא עניין שלא תלוי בי. זה לא שנתנו לי את מירס ולא שילמתי - אלא לא נתנו לי את מירס".

חשוב להדגיש כי טענתו זו מדוייקת. בשעתו, לאחר שמוטורולה העולמית הודיעה על זכייתו של דרהי במכרז על מירס, אמר בצלאל כי הוא לא מבין את ההחלטה, שכן "אנחנו הצענו 30 מיליון דולר יותר מהמחיר שהציע דרהי". גורמים במוטורולה צוטטו כטוענים שהבעיה נבעה מכך שבצלאל ניגש באיחור למכרז, לאחר שמוטורולה כבר חתמה עם דרהי על הסכם למשא ומתן בלעדי.

מירס לא הייתה הגורם היחיד שבצלאל בחן את רכישתו ב-2009. חלומו השני, לצד בעלות על חברת תקשורת, הוא להיות בעלים של בנק בישראל - ולכן התעניין בצלאל במכרז להפרטת הבנק לפתוח התעשיה (יו"ר הבנק דאז, השר לשעבר רענן כהן, משמש היום כדירקטור בעסקים שונים של בצלאל). זה ההסבר שהוא נתן ל"מעריב" בנוגע לנסיגתו מהעניין: "רשות החברות הממשלתיות דורשת ממני לענות על סדרה ארוכה של שאלות. אני לא מוכן להתפשט. עניתי על חלק מהשאלות, חלק אחר נשאר עדיין חסוי. זה לא סודיות, אלא אי-הפגנת רברבנות. אני לא רוצה שכל אחד ברחוב יידע מה יש לי".

יש הרואים בכך התנהלות תמוהה: שהרי לא סוד הוא שבעלות על בנק בישראל מצריכה חשיפה ו"התפשטות". אם בצלאל כה חרד מכך, מדוע ניגש למכרז מלכתחילה?

תהייה דומה עולה בהקשר של עסקה אחרת שאותה בחן בצלאל ב-2005 - רכישת מחצית מהחברה הבורסאית גילת סאטקום יחד עם אהוד ברק. המשא ומתן עם צביקה בארנבוים גרר התעניינות תקשורתית רבה, ומקורבים לבצלאל צוטטו כמסבירים שזו אחת הסיבות שגרמו לו "לסובב את הגב" ולוותר על העסקה. גם כאן לא חייבים להיות יועץ תקשורת ממולח כדי לדעת שרכישת חברה בורסאית בשותפות עם ראש הממשלה לשעבר תייצר כותרות. עם זאת, נראה שבמקרה הזה סוכלה העסקה גם בשל קצר חריף בין בצלאל לברק, שעליו אמר בצלאל ל"מעריב": "היו לי תקוות עצומות לגביו, אבל אני לא בטוח שאדם שהתחביב שלו הוא לפרק שעונים יכול לבנות משהו".

עסקה אחרת שפרנסה את העיתונות ולא התממשה היא רכישת מחלבות טרה: ב-2002 הגיש בצלאל הצעת קנייה ברבע מיליארד שקלים (ללא ערבויות פיננסיות, צוין בעיתונות), וכשנשאל מאיפה הכסף השיב: אנחנו מגייסים באפריקה הרבה כסף ממקורות אירופיים". גם כאן יצא בצלאל מהעניין לבסוף. ההסבר: "היו שם הרבה מייסדים וצריך היה לנהל משא ומתן עם כל אחד מהם בנפרד. לא הייתה לי סבלנות לזה".

העסקה שכן יצאה לפועל - רכישת ספקית השיחות הבינלאומיות והאינטרנט אקספון 018 - לא הייתה גדולה מבחינה כספית (6.5 מיליון דולר), ולפי שעה אינה נראית כמוצלחת. ההצהרות הראשוניות על כך שאקספון תהיה מפעילת הסלולר הווירטואלית הראשונה בישראל הפכו בשל התפתחויות בשוק ללא רלבנטיות, ועתידה של החברה בכלל לוט בערפל. "אקספון עושה עבודה נהדרת", אומר גורם בחברה, "חתכנו שם מחירים, השירות מצוין. יצרנו תרבות אחרת. האם זה יכול לעמוד בפני עצמו כעסק בטווח הארוך? צריך לשקול את זה. אנחנו יושבים עכשיו ושוברים את הראש מה לעשות".

לא בנוי נפשית לחשיפה

מקורביו של בצלאל טוענים שמשהו השתנה אצלו בשנים האחרונות: אם, למשל, הבנק לפתוח התעשיה היה מופרט היום, "אולי חזי כן היה הולך שם עד הסוף. אז הוא עוד לא היה בנוי נפשית לחשיפה. הוא עדיין רוצה להישאר אנונימי, אבל לאט-לאט מחלחלת אליו ההכרה שאין לו ברירה אלא להיחשף. עובדה, מכרז הסלולר היה כל-כך חשוב לו שהוא הסכים בשבילו לוותר על הפרטיות".

לא מדובר רק באהבת פרטיות לשמה. בצלאל מעדיף להישאר בצל גם מכיוון שקל מאוד לשוות לעסקיו ניחוח אפל: במשך שנים הוא תיווך בעסקות ביטחוניות עבור גורמים כמו תעש ותע"א, ועל אף שסייע באפריקה גם לחברות המספקות תשתית אזרחית כמו קומברס ואלווריון - העסקות הביטחוניות תופסות את הפוקוס והוא מתקשה להשתחרר מהמיתוג של "סוחר נשק". מה שפוגע בו עמוקות, כמי שרואה בעצמו פטריוט שנרתם לסייע לתעשייה הישראלית.

לא מדובר רק באי-נעימות, אלא גם ברכיב שפוגע בעסקים: ב-2006, למשל, פורסם על-אודותיו ב"דה מרקר" פרופיל נרחב, שתיארו כסוחר נשק שאינו נרתע מפעילות גם במדינות מסוכנות כסומליה - בדיוק כשניהל מגעים למכירת בנק Nile, שבו החזיק באוגנדה. בנק ברקליס הבריטי נרתע מהפרסומים ופצח בבדיקות מקיפות על-אודות בצלאל. אלה הסתיימו בהחלטה לבצע את העסקה, אולם בצלאל זוכר היטב את כאב הראש האדיר שנגרם לו. המכירה, בכל מקרה, הייתה מבחינת בצלאל בגדר אקזיט מבנק ששווי נכסיו נאמד בסוף 2005 בעשרות מיליוני דולרים (סכום המכירה לא פורסם).

מקורביו של בצלאל מדגישים את ההבדל המשמעותי בעיניהם שבין מתווך לסוחר, את העובדה שמדובר במכירה למדינות בלבד ולא למיליציות מורדים למיניהן, ואת העובדה שבצלאל סייע כאן לתעשיות הביטחוניות של ישראל - בחלק מהמקרים, לטענתם, ללא תמורה. ובכלל, לטענתם כל הנושא מרוכז על-ידי חברה של אחיו ניסו, וחזי רק מסייע מפעם לפעם (החברה הזו, אגב, מעסיקה בין השאר את יחיאל חורב - מי ששימש עד 2007 כממונה על הביטחון והמשנה למנכ"ל משרד הביטחון).

למרות הכול, בצלאל אינו משתחרר מדימוי סוחר הנשק, ולא רק בעיתונות הישראלית. הפרסומים בבריטניה שהוזכרו בפתח הכתבה הדגישו דווקא את מגעי הכומר עם בצלאל, וה"דיילי מייל" כינה אותם "העדות המזיקה ביותר" נגד הכומר - אף על פי שהיו אנשי עסקים נוספים בפרשה - דווקא בשל הרקע של בצלאל בעסקות נשק. בין השאר נחשף כי הכומר סיפר שפעל לארגן לבצלאל פגישה עם "האדם שמטפל בכל נושא הנשק לסרביה, למונטנגרו, ולבלקן באופן כללי" (יודגש כי לא הוצגה עדות לכך שבצלאל היה מודע לכך). כשכתב העיתון אמר שלמעשה הוא ניסה לארגן עסקת נשק, השיב לו הכומר: "אני לא יכול להכחיש את זה... זה נורא".

לאן הולך בצלאל כעת? נכון לרגע זה, מדווחים חבריו, הוא עסוק בעיקר בהתאוששות, "נותן לעצמו דין וחשבון" על המכה שספג ועל הטעויות שביצע. מעבר לטענות שיש לו כלפי אחרים, הוא מבין ש"גם הוא יכול היה להיות יותר חכם".

בטווח הארוך, בצלאל לא מוותר עדיין על חלומו להפוך לשחקן מרכזי בשוק התקשורת הישראלי. שוק הסלולר אמנם מגלגל הכנסות של 20 מיליארד שקלים בשנה, אבל בצלאל טוען שהשתתפותו במכרז תדרים הייתה סיפור של פטריוטיות, "ואולי אפילו אובר-פטריוטיות. הרגשתי שפה אפשר לעשות דברים מרתקים עם מטרות טובות, הוגנים והגונים, ועדיין להרוויח טוב ולהוות דוגמה לא רק בענף הזה אלא גם בענפים אחרים פחות תחרותיים. רציתי לעשות הכול מקצועני, שהחברה הזו תתנהל אחרת".

ידידה קרובה של בצלאל מספרת כי הוא שב לארץ לאחר נחרד לגלות את ילדיו מתחילים לדבר זה עם זה אנגלית. כל מה שהוא עושה בשנים האחרונות מכוון אך ורק לכיוון אחד - ישראל. פרויקט הסלולר ברואנדה? בית ספר לקראת הדבר האמיתי. השקעות בלונדון? אנגליה לא מעניינת אותו באמת. המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לו, היא אומרת, היא שלוש שנים בארץ ללא טיסות. מה שעניין אותו זה להקים חברה שתעשה מהפכה בשוק הסלולר ותנהג בהגינות בלקוחותיה - וזו גם אחת הסיבות לכך שלא התעניין ברכישת פרטנר, למשל.

"בחברה חדשה", אומר חבר, "חזי היה יכול לגבות מחירים סבירים כי אין לה חובות של מיליארדים. בפרטנר לא בטוח שאפשר לעשות את זה, עם גיבנת חוב של 5 מיליארד שקל". אגב, מוסיף החבר בציניות שיש בה אולי קמצוץ או יותר מן האמת, "אילו היו לחזי חובות של מיליארדים לבנקים הוא היה מקבל את הערבות ב-no time".

מההודעה שפרסם בצלאל בעקבות הכישלון במכרז ניתן היה להבין כי הוא שם את הפרשה מאחוריו ("אין לי אלא להצר מעומק לבי על החלטתה של ועדת המכרזים"), אולם מקורביו טוענים שהמילה האחרונה בפרשה לא בהכרח נאמרה.

"חזי לא עשה כלום נגד הפסילה שלו, כי הוא בדרך כלל לא מאלה שעותרים לבית המשפט", הם אומרים. "אבל אם יגיעו מים עד נפש, ואולי יגיעו - הוא כן יעתור. הוא עדיין מתלבט מה לעשות".

הצוות שגייס, למשל, עדיין לא פוזר. בין האפשרויות הנשקלות, לצד עתירה - כניסה לשותפויות שקודם נידחו על-ידי בצלאל. קבוצת סלקט, שכעת זכתה במכרז במקומו, היא אחד הגורמים שבצלאל דחה את הצעותיהם. בכל מקרה, אומרים המקורבים, בצלאל יישאר בסביבה: "אמנם אפשר להגיד שהוא פתח את גלגל ההצלה, אבל לפחות הוא עדיין נשאר על גלגל ההצלה הזה". בצלאל עצמו מוסיף: "לא הרמתי ידיים. אני רוצה לפעול בישראל. זה המקום שלי. זה הבית שלי".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות