סאוויט: "שחקנים כמו נדאל או דיוקוביץ' קרובים לשלמות"

הרבה לפני פדרר ונדאל, "דיק" סאוויט היה היהודי הראשון והיחיד שזכה בטורניר הטניס היוקרתי בעולם, וווימבלדון 1951 ■ גלעד בלום, שגדל על ברכי מורשתו, מגשים חלום ומגיש ראיון

שנים אני מפנטז על פרסום ראיון עם ריצ'רד "דיק" סאוויט, יהודי-אמריקאי בן 84, ששמו לא אומר הרבה למרבית הקוראים, אבל הוא אגדת טניס בחייו. כך, בזמן שאנחנו ממתינים בציפייה לפתיחת טורניר ווימבלדון ה-125 בשבוע הבא ב"אול אינגלנד קלאב", ותוהים אם יהיה זה הטורניר שנובאק דיוקוביץ' יפרוץ בו את תקרת הזכוכית, שאנדי מארי ישבור סוף-סוף את המנחוס הבריטי, או שאולי נקבל שוב קלאסיקו בלתי נשכח בין רפאל נדאל לרוג'ר פדרר; צריך לזכור שיש מי שהיה שם קודם. הרבה קודם. השנה הייתה 1951, וסאוויט חרת את שמו בדברי הימים עם זכייה בלתי נשכחת בטורניר הטניס היוקרתי בעולם. היהודי הראשון וגם היחיד, שעשה זאת.

באותה השנה, שאותה סיים במקום השני בדירוג העולמי, הוא זכה גם באליפות אוסטרליה הפתוחה, וגם ב"טיים" לא נשארו אדישים ופרסו את דיוקנו על שער המגזין הנחשב בעולם. אבל אז, ב-1952, בשיא הקריירה שלו וחודשים ספורים לאחר שהעפיל לחצי גמר ווימבלדון על מנת להגן על תוארו, הודיע סאוויט על פרישה ממשחק תחרותי. הוא הודיע שאליפות ארצות הברית באולמות, שנערכה באותה השנה בפילדלפיה, תהיה התחרות האחרונה שלו. הוא זכה בטורניר ועמד במילתו.

- היית בסך הכול בן 25 - גילו של נדאל היום ובחמש שנים צעיר מפדרר. למה לפרוש?

"אני מניח שהייתה לי אפשרות להמשיך עוד כמה שנים. ניתן היה לעשות כסף לא רע, אבל כל העניין עם התשלומים לא היה מוסדר, ולמעשה כשחקן טניס היו לי שלוש אפשרויות: להמשיך לשחק, לאמן או למצוא עבודה בעולם האמיתי. בחרתי באפשרות השלישית, עברתי לטקסס ונכנסתי לעסקי הנפט לכמה שנים. אחר כך עברתי לניו יורק והתחלתי לסחור באגרות חוב ממשלתיות, ומ-1985 אני יועץ פיננסי בבית ההשקעות שרודרס, וכיום סגן נשיא בכיר בחברה".

- בדיעבד אתה מתחרט?

"תמיד יש על מה להתחרט, אבל בגדול הצלחתי מקצועית ופיננסית והמשכתי ליהנות מהמשחק, אז אין מה להתחרט. הייתי מתאמן בקביעות פעמיים-שלוש בשבוע ובחופשים מהעבודה יוצא לטורנירים. בימים ההם זה היה אפשרי".

כדי להבין את סאוויט, צריך להבין ראשית כל שהטניס באותם הימים לא דמה לטניס המקצועני שאנחנו רואים היום. "זה ענף אחר, אין מה להשוות", הוא אומר. "היינו מתאמנים בערך ארבע-חמש שעות ביום, אבל אימון היה למעשה משחק אימון. היינו באים עם שלושה כדורים, עורכים חימום קצר ומשחקים סטים על גבי סטים של טניס. עבודה על כושר גופני מחוץ למגרש לא עשינו, זה לא היה בלקסיקון".

ב-1958 סאוויט חזר לשחק באופן חלקי וזכה שוב באליפות ארצות הברית באולמות, וב-1961, כשהוא בן 34, הוא השלים זכייה שלישית באותו טורניר. הוא עשה זאת במקביל לעבודתו בוול סטריט במשרה מלאה ותוך שהוא מתאמן ומשחק בקושי פעמיים בשבוע. בקיץ של אותה שנה הוא גם הספיק לזכות במדליית הזהב במשחקי המכבייה. שם הצמיח שורשים ראשונים ואיתנים לקשר שלו עם הטניס הישראלי.

אב רוחני לטניס הישראלי

את סדר יומו של סאוויט אני מכיר בעל פה עוד מהימים שהייתי ילד שמגיע לארצות הברית פעמיים בשנה לאימונים ולתחרויות. זה היה לפני יותר משלושים שנה, אבל סדר היום לא השתנה מאז. הרוטינה שלו כוללת הגעה למשרד בתשע בבוקר, שנת צהריים קצרה ב-12 ובערך בארבע הוא שם פעמיו לביתו וממהר לסעוד עם אשתו המקסימה אנל. מדי שלישי, חמישי ושבת, כמו שעון שוויצרי, הוא משחק טניס במגרשים הקרויים על שמו באוניברסיטת קולומביה. ואת שאר זמנו הפנוי הוא מבלה בצפייה בטניס ובמחשבות קדחתניות על איך ניתן לשפר את הטניס הישראלי ולעזור לטניסאים ישראלים צעירים. הוא תורם למרכזי הטניס בארץ בשלושים השנים האחרונות, ומתחזק גם קרן מלגות המיועדת לטניסאים בראשית דרכם, אבל התרומה שלו לטניס הישראלי היא הרבה מעבר לזו הפיננסית.

הפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה כשהגענו ארבעה ילדים לארצות הברית ב-1978 למסע התרמות ולתחרויות נוער. היינו בקבוצה: עמוס מנסדורף, מנשה צור, מיכאל דניאל ואני. המאמן היה שלמה צורף, וסאוויט העביר לנו אימון משותף עם איאן פרומן. מדובר באימון שלא אשכח לעולם. האינטנסיביות של סאוויט ובעיקר העין החדה שלו והידע הטכני שלו, הירידה לפרטים בנושאים כמו אחיזות, עבודת רגליים והרגלי אימון - הייתה זו הפעם הראשונה שנחשפנו לרמה מקצועית כה גבוהה של אימון. רמה שהיוותה לאחר מכן את הבסיס להצלחה של מנסדורף ושלי כמחבטים הבכירים של ישראל, ושיצקה בסיס לסגנון האימון ששלמה צורף אימץ לימים.

כך, מעבר לעצות הטכניות החיוניות, לסאוויט היה את מה שיש למעטים כל-כך: ניסיון של שחקן שהיה במעמדים הכי גדולים ויצא מהם כמנצח. הוא ידע איך להתנהל במצבים קשים על המגרש וכיצד לזהות חולשות של יריבים במהלך משחק. תוך שנה וחצי הפכנו מנסדורף ואני לשחקנים שזוכים בטורנירים בינלאומיים, ונחשבנו לבין הטובים בעולם לגילנו.

שלמה צורף ורון סטיל, שהיו המאמנים הראשיים של מרכזי הטניס, ניסו להחיל את השיטה של סאוויט, שמצדו היה מגיע פעמיים בשנה לישראל ומעביר השתלמויות למאמנים הצעירים ועובד עם הילדים המצטיינים. אנחנו, הטניסאים, היינו מגיעים אליו לניו יורק פעמיים בשנה ועורכים ימי אימונים מרוכזים. אולם גם מעבר לכך הקשר היה רציף ואישי, וכשהפכנו למקצוענים, סאוויט היה מגיע למשחקים שלנו באליפות ארצות הברית, מבקר בטורניר ריקליס בישראל בקביעות, וגם מגיע כמובן מדי שנה לוווימבלדון לצפות בשחקנים הישראלים. שם היה זוכה ליחס מלכותי כמובן מהמארגנים, בתור אלוף לשעבר.

עד היום, בימים של משחקי דייויס וגביע הפדרציה, אני משמש לסאוויט ככלי אינפורמציה - אני צופה במשחקים במחשב ומעדכן אותו דרך הטלפון (בגיל 84 הוא כבר לא ילמד, כנראה, איך להפעיל מחשב). ועד היום סאוויט יכול לדבר איתי שעות על מה לא טוב בחבטת כף היד של דודי סלע ומה שחר פאר צריכה לעשות כדי שתהיה לה חבטת הגשה שנייה ראויה.

גם היום, בגילו המופלג, ניתן לראות שהתזמון עדיין שם ושהחבטה עדיין נקייה. וגם היום, על אף שהוא בקושי מתנועע על המגרש, הוא מנסה ללמוד דברים חדשים. "אני חייב ללמוד את החבטה הזאת", הוא ממלמל כשאני מסביר לו שהעיקרון של חבטות הטופ-ספין של פדרר ונדאל, הוא מהירות הנפת המחבט בזמן החבטה. "בימים שלי לא היה טופ-ספין, היה חיתוך וחיתוך צידי, זה לא יאומן העוצמות של היום".

לא למד טניס מעולם

יש לא מעט דברים מדהימים בקריירה שחבק סאוויט כשחקן בראשית שנות החמישים של המאה שעברה, אבל המדהים ביותר הוא שמעולם לא לקח שיעור טניס בחייו. בתקופה של סאוויט, טניס היה ספורט של אריסטוקרטים וכילד יהודי נאסר עליו להיכנס לרוב המועדונים. "בתקופה ההיא לא היה כמעט אפשרי לקבל שיעורים", הוא מספר. "רובנו למדנו מצפייה באחרים, מצפייה בשחקני צמרת ומספרים, אבל בעיקר מהמשחקים באימונים ומהתחרויות. היה ספר של דון באדג' שממנו למדתי על האחיזות ועל הטכניקה. אני זוכר שבמועדון הקטן שלי הייתה אליפות מדינת ניו ג'רזי והגיעו שחקנים כמו דון באדג', פנצ'ו סגורה, ג'ק קריימר ופנצ'ו גונזלס. אני הייתי אוסף הכדורים והקרבה אליהם עשתה עליי רושם חזק. למדתי הרבה מהצפייה בהם".

כמו כל ילד אמריקאי, סאוויט שיחק פוטבול ובייסבול בילדותו, אבל עם השנים הוא נמשך דווקא לכדורסל ולטניס. הוא הצטיין כשחקן כדורסל בבית ספר התיכון בטקסס, שם בילה את שנות נעוריו, שיחק כדורסל עבור חיל הים האמריקאי וזכה במלגת כדורסל במכללת קורנל היוקרתית.

במקביל הוא גם פיתח קריירת טניס בכלל לא רעה, ובגיל 18 הוא דורג במקום השמיני בארצות הברית. הוא אמנם הגיע לקורנל על מלגת כדורסל, אבל זה לא הפריע לו להיות גם הקפטן של קבוצת הטניס של האוניברסיטה, לזכות בטורניר המכללות האינדיבידואלי, ולהעמיד מאזן של 57 ניצחונות מול שני הפסדים בלבד בארבע שנים בקורנל. רק פציעות חוזרות בברך אילצו אותו לפרוש מהכדורסל אחרי השנה השנייה שלו בקולג' ולהתמקד בטניס. כשסיים את לימודי הכלכלה, הוא החל להסתובב בעולם במה שהיה אז סבב הטניס. הקריירה שלו הייתה אמנם פורייה, וכללה שתי זכיות בגרנד סלאם, אבל היא גם ארכה פרק זמן קצר במיוחד, כשנתיים וחצי בלבד - בין קיץ 1950 לחורף 1952.

- מתי ידעת או הרגשת שאתה שחקן טניס עם פוטנציאל להצליח ברמות הכי גבוהות?

"למעשה לא הרגשתי זאת אף פעם, זה בא לי די בהפתעה. בגילאי הנוער לא הייתי בין השחקנים שסומנו ככוכבים עתידיים. הגעתי לרבע הגמר באליפות הנוער, והייתי מפסיד לא מעט. לא הייתה לי סיבה לחשוב שאני הולך לזכות בווימבלדון".

- אז איך זה קרה?

"זה פשוט קרה, אחרי שסיימתי את הלימודים בקורנל, התחלתי להסתובב בעולם ולשחק בתחרויות. אני זוכר שבפעם הראשונה שנסעתי לדרום אמריקה הייתי המום, מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה מגרשים. הייתי מבלה על המגרש כל היום, אני חושב ששיחקתי שבעה ימים בשבוע במשך שנתיים וחצי. ההתחלה לא הייתה טובה, היו לא מעט הפסדים ושבועות מתסכלים".

- האם לעובדה שהיית יהודי הייתה השפעה על הקריירה שלך? הרי בתקופה ההיא רוב המועדונים היו אקסקלוסיביים ולא התירו כניסה ליהודים. הרגשת שונה?

"לא מעט יהודים שאלו אותי את השאלה הזאת עם השנים, וצר לי 'לאכזב אותם', אבל מעולם לא הרגשתי אנטישמיות. אמנם המועדונים היו סגורים ליהודים, אבל אני מעולם לא הצטרפתי למועדונים האלה. הייתי מגיע למועדון כשחקן בטורניר, ברוב המקרים המועדון היה מסדר לנו אירוח עם חברי המועדון, שהיו בדרך כלל אנשים אמידים שאהבו טניס. יצרתי לא מעט קשרים וחברויות שנמשכות עד היום עם אנשים נהדרים. רוב המועדונים הוותיקים האלה שלא התירו אז כניסת יהודים כמו פורסט הילס, למשל, מפוצצים היום ביהודים".

- פדרר הרוויח בשנה שעברה 47 מיליון דולרים - מקום רביעי בין הספורטאים המרוויחים בעולם. בימים שלך אפשר היה להתפרנס מטניס? להפוך למיליונר אם היית בצמרת העולמית?

"בהתחלה הייתי מסתובב על חשבוני ולא מרוויח כמעט כלום. רק שחקני הצמרת היו מקבלים כסף שאמור על הנייר להיות עבור הוצאות, אבל בפועל היה שכר עבור ההשתתפות. אחרי שזכיתי באוסטרליה ובוווימבלדון כבר הוזמנתי על-ידי הטורנירים כשכל ההוצאות היו על חשבון הטורניר, אבל זה מספרים אחרים לגמרי מאלה של היום".

"את כל הגדולים ראיתי"

הזכייה בוווימבלדון אמנם הייתה גולת הכותרת של סאוויט באותה שנה קסומה, 1951, ובכלל בקריירה, אבל כששואלים אותו, הוא דווקא מחשיב את הזכייה בגרנד סלאם של אוסטרליה שקדמה לה, כזכייה המתוקה ביותר. "גברתי שם על שלושת האוסטרלים הבכירים מול הקהל האוסטרלי והייתי האמריקאי הראשון מזה 13 שנים שזוכה אחרי שליטה אוסטרלית בכל השנים הללו", הוא מסביר, ומזכיר שמפת הטניס באותן השנים הייתה שונה לגמרי. ארצות הברית ואוסטרליה היו מעצמות הטניס הגדולות בעולם, ואילו מדינות כמו ספרד, ארגנטינה, צרפת ורוסיה - שהיום השחקנים שלהן שולטים בסבב - נשרכו הרחק מאחור.

"באוסטרליה זכיתי כאנדרדוג, אף אחד לא ציפה לזה", הוא מספר. "הזכייה בוווימבלדון הייתה שונה, הגעתי כבר כמדורג שישי והייתי בין המועמדים לזכייה".

עוד באותה השנה היית קרוב לתארים גם בגרנד סלאמים של פריז - הרולאן גרוס, ושל ארצות הברית - פורסט הילס בימים שקדמו להעברת הטורניר לפלאשינג מדו.

"בפריז הגעתי לחצי הגמר מול ירוסלב דרובני ההונגרי. זה היה מרתון של ארבע וחצי שעות, היו צריכים לסחוב אותי מהמגרש, בקושי יכולתי ללכת. זה הפסד שאני לא אשכח. בפורסט הילס סבלתי מהקללה של 'טיים'".

- הקללה של טיים?

"באותן שנים הייתה תקופה שבה כל מי שתמונתו הופיעה על גבי המגזין, סבל מחוסר מזל משווע. בשבוע שלפני הטורניר הופעתי על השער וידעתי שאני בצרות", הוא צוחק. "ביום שלפני רבע הגמר יצאה לי פתאום יבלת בכף הרגל, משהו שלא קרה לי מעולם ולא קרה לי מאז. את הרבע עוד הצלחתי לנצח, אבל בחצי הגמר מול וויק סיישס כבר לא יכולתי לדרוך על הרגל וזה הרס לי את הסיכוי להשלים זכייה משולשת באותה שנה - ווימבלדון, אוסטרליה וארצות הברית".

- האגדה מספרת שלא החמצת משחק באליפות ארצות הברית הפתוחה כבר 50 שנה.

"אין כמעט אנשים שעדיין בחיים שראו כל-כך הרבה טניס כמוני, את כל הגדולים ראיתי ואני יכול לנתח לך את הטכניקה ואת החולשות של כל אחד מהם. ב-1946 אפילו זכיתי לראות את ביל טילדן האגדי כשהייתי בחיל הים כשהוא הגיע להופעת ראווה. ב-1961 רכשתי תא כבוד באצטדיון המרכזי באליפות ארצות הברית הפתוחה, ומדי שנה אני מארח חברים בתא שלי. זה כבר הפך למסורת, לא החמצתי יום אחד באליפות ארצות הברית הפתוחה כבר חמישים שנה - זה שיא שלא יישבר לעולם. אני פשוט אוהב את המשחק, מה אני יכול להגיד".

- בתור אנציקלופדיית טניס מהלכת, גם ראית את המשחק משתנה מול העיניים.

"השינויים העיקריים הם בתחום של הטכנולוגיה והמשטחים, שני הגורמים הללו שינו את המשחק מהקצה לקצה. אני בזמנו ניגשתי לאיגוד הטניס האמריקאי והצעתי להם לשכור עורך דין ולעצור את הדבר הזה של המחבטים הגדולים ממתכת. הם פחדו שלא יהיה להם קייס משפטי ואני הצעתי שהחובבים ישחקו במחבטים עם הראש הגדול, אבל שהמקצוענים בתחרויות רשמיות ימשיכו לשחק אך ורק עם מחבטי עץ.

"עוד הבדל גדול הוא במשטחים. בתקופה שלי 75% מהטורנירים שוחקו על דשא והשאר על חמר. זה הכתיב את סגנון המשחק, משום ששיחקנו על דשא רוב השנה. היום המגרשים הרבה יותר איטיים, אפילו הדשא של ווימבלדון כבר לא מה שהיה פעם - הכדור קופץ הרבה יותר גבוה וכתוצאה מכך האחיזות השתנו".

- תסביר.

"אין צורך לרוץ לרשת וחבטות הקרקע הפכו לרצחניות. בתקופה שבה אני שיחקתי, הרגשתי שלכל שחקן יש איזושהי חולשה, תמיד ניתן היה למצוא נקודת תורפה. היום אני מרגיש שלשחק מול רפא נדאל או נובאק דיוקוביץ' זה משימה בלתי אפשרית. לשחקנים הללו אין חולשות, הם די קרובים לשלמות טכנית וצריך טניס מושלם כדי לנצח אותם. יש לא מעט שחקנים עם טכניקה מושלמת בסבב, זה עומק שלא היה קיים בתקופה שלי.

"עוד דבר שהשתנה זה שהענף צמח והתפתח. אין כמעט מדינה שלא שולחת נבחרת לגביע דייויס, ויותר ויותר מדינות שולחות שחקנים ושחקניות לסבב. זה שינה את פני המשחק לחלוטין".

- בתור מי שזכה לראות ואף לשחק מול כמה מהאגדות של המשחק, מי השחקן הכי טוב בעיניך?

"זו שאלה קשה כי היו הרבה גדולים, אבל מבחינת מגוון החבטות והיכולת לשחק טניס מושלם לאורך שנים, אני חושב שפדרר הוא הכי מושלם. למרות שבשלב הזה של הקריירה שלו הוא פשוט לא יכול לעמוד מול היציבות והכושר הגופני של נדאל ודיוקוביץ'".

- יש משהו משותף לכל האלופים האלה?

"אני חושב שיותר מהכול זאת התחרותיות. כל האלופים הללו, מעבר לכישרון, ניחנו בשאיפה האבסולוטית לניצחון ולמצוינות".

גם סאוויט ביניהם.

סאוויט מאוכזב מהטניסאים הישראלים: "אין מספיק עומק"

את הקשר החם שלו עם הטניס הישראלי החל סאוויט במשחק המכבייה ב-1961. הוא היה אז קפטן נבחרת הטניס האמריקאית וזכה במדליות הזהב בטורניר היחידים והזוגות. "באותה השנה הלכתי לאירוע של יהודים בניו יורק", הוא מספר. "משה דיין היה הדובר הראשי ושם החל הקשר הראשוני. באותו אירוע ניגש אליי בן אדם ואמר לי 'שמע, יש מכבייה ואני רוצה שתשתתף'. 'מתי?', שאלתי אותו והוא אמר לי 'בחודש הבא'.

"ב-1961 כבר הייתי בן 34 ולא בכושר הכי טוב, ואני לא צריך לספר לך על החום של יולי בישראל. אחרי הסיבוב הראשון שלי, שבו ניצחתי בשלוש מערכות חלקות, הבנתי שזה לא בשבילי לשחק הטוב מחמש מערכות, הייתי שחוט. ניגשתי למנהל הטורניר והודעתי לו שאם הטורניר משוחק בשיטת הטוב מחמש מערכות, אני לא מופיע לסיבוב הבא - הבהרתי לו שבאתי ליהנות מטניס ומארץ ישראל. אחרי שעה הם חזרו אליי עם תשובה חיובית. אני חושב שזה הטורניר היחיד בהיסטוריה שהתחיל עם שיטה של הטוב מחמש והחל מהסיבוב השני הפך לשיטה של הטוב משלוש. אף אחד לא התלונן".

- מה עוד אתה זוכר מהמכבייה?

"אני זוכר שבטקס הפתיחה של המכבייה היו ארבעים אלף איש והחום נוראי. יצא לי לראות את כל המשלחות עוברות, ואז הגיעו המשלחות של גרמניה, פולין, אוקראינה, אוסטריה, הולנד וכל מה שהיה זה השלט עם שם המדינה כי לא נשארו יהודים במדינות הללו. זה היה קטע חזק בשבילי, ובכלל לשואה יש השפעה גדולה על השקפת העולם שלי. הרי הייתי בחיל הים האמריקאי בסוף המלחמה, הייתי יכול להיות שם בקלות, רק במזל נולדתי באמריקה.

"באותו רגע באצטדיון המכבייה החלטתי לעשות משהו עבור ישראל. יצרתי קשר עם ראשי איגוד הטניס של אז והצעתי את עזרתי. כשחזרתי לאמריקה, גייסתי כסף מכמה חברים ותרמתי בעצמי - שלחתי להם צ'ק של 8,000 דולרים במטרה לקדם את הטניס ולעזור לצעירים. אחרי שלא שמעתי מאנשי האיגוד מספר חודשים, התברר לי שהאיגוד השתמש בכסף הזה כדי לבנות תאורה במגרשי מועדון מכבי תל אביב. שלחתי לנשיא האיגוד מכתב חריף והם שלחו לי את הכסף בחזרה, זה היה פשוט מגוחך.

"אחרי המקרה הזה כבר לא רציתי שום קשר עם הטניס הישראלי. רק 15 שנה אחר-כך, איאן פרומן וביל ליפי יצרו איתי קשר וסיפרו לי על הכוונה שלהם לפתוח את מרכז הטניס הראשון ברמת השרון. שמחתי להצטרף ולמעשה אני הייתי זה שלקח את המרכזים לכיוון של פיתוח שחקנים למצוינות, הרי הכוונה הראשונית שלהם הייתה בסך הכול לשפר את איכות החיים של הילדים. הם דיברו על להוציא ילדים מהרחוב ומהפשע בעזרת הטניס, לא דיברו על אלופים. נרתמתי למשימה הזאת בכל כוחי".

- איך אתה רואה את מצב הטניס הישראלי היום?

"אני חושב שבעשור האחרון יש אכזבה מהעבודה שנעשתה - אין מספיק עומק, פשוט אין כמעט שחקנים מהדור הזה. אני מקווה שיהיה שינוי בקרוב כי כרגע יש רק שניים-שלושה שחקנים בגילאי הנוער, שיש להם סיכוי להיות מקצוענים. זה לא מספיק".

צרו איתנו קשר *5988