הרבה יותר מקוטג'

החרם על הקוטג' הוא דבר חשוב לא רק בגלל העניין עצמו, אלא גם בגלל התקדים שזה יכול ליצור - אם חרם הקוטג' יצליח. וזה עוד בכלל לא בטוח. ההצלחה לא יכולה להיבחן על סמך מספר המצטרפים לדף המחאה בפייסבוק, שכרגע נראה די מרשים. אלא שיש מקרים שבהם מוחים מצד אחד - אבל קונים מצד שני.

לכן ההצלחה, או הכישלון, יימדדו על המדפים ברשתות וחנויות המזון, ולא על קירות הפייסבוק. נראה שלכך גם ממתינות יצרניות המזון תנובה, שטראוס וטרה. בשעת כתיבת שורות אלה הן שותקות, מסרבות להגיב. אני מניח שהן מאמינות בפיוזים הקצרים של הישראלי הממוצע שאינו מסוגל להמשיך במאבק לאורך זמן.

הוזלה פופוליסטית?

יש הסבורים כי "הפעם זה יכול לעבוד". חלק מרשתות המזון עשו בינתיים מעשה והורידו את מחיר הקוטג' - אבל רק לכמה ימים. הליכה לקראת ציבור הצרכנים - או צעד פופוליסטי? לי נראית הגיונית העמדה הטוענת כי הורדת מחירים לא רק שאינה מסייעת למאבק, אלא אדרבא, פוגעת בו.

וכל זה למה? - מכיוון שהורדת המחיר תגרום לעלייה במכירות, מה שייטיב עם היצרנים. וזה עומד כמובן בניגוד למטרת המבצע, שהיא להכאיב לכיסיהם של היצרנים, כדי לאלצם להחזיר מחיר ליושנו.

התמסרות לדימוי

הרבה יותר ממחיר הקוטג' תלוי במחאה זו. מה שיתרחש יכול להוות תקדים - לחיוב או לשלילה.

הציבור הישראלי אינו מאמין בכוחותיו ורצונותיו לנהל מאבקים לאורך זמן, והוא מתמסר לדימוי המקובל שלו כרובצי כורסאות האדישים למה שקורה סביבם, בוודאי בתחום הצרכנות (מה שאי-אפשר כמובן לומר על תחום הצרחנות, שם לא ייפקד מקומו של הישראלי. אם כי לאחר שגרונו ניחר הוא חוזר לחוסר המעש שלו).

מנצח מי שמאמין בעצמו

בספורט, כל סוג של ספורט, ידוע שאחד התנאים הבסיסיים לניצחון זו האמונה ביכולת לעשות זאת. חרם הקוטג' יכול לסייע לציבור להשתחרר מהתדמית העצמית של הלוזר, של "ככה זה" ו"אלה החיים".

זה יקרה אם המחאה הזאת תלך עד הסוף. לא עד האמצע, או הרבע, אלא עד הסוף. שהוא ביטול מוחלט של ייקור הקוטג'. לא ביטול חלקי, אלא מוחלט. ואז יהיה אפשר להמשיך הלאה, לנושאים צרכניים אחרים.

אבל הציבור יכול גם לצאת מהסיפור הזה מוחלש ומוכה עוד יותר, ועם חבטה נוספת לאמונה ביכולותיו לעשות מעשה. וזה יהיה חבל. חשוב, לכן, שהציבור יבין שהמאבק הזה אינו רק על הקוטג', אלא גם על האינטגריטי שלנו.

חתן, לא בן

אתמול (ג') כתבתי כאן מאמר ("ביזוי כבוד הלוחם המת"), בו כתבתי כי שי ז"ל, שנפל בתאונת מסוק בצה"ל, הוא בנו של תת-אלוף (מיל') צבי קנור, מבכירי חיל האוויר לשעבר. למעשה שי היה חתנו, שמו היה שי דנור, ואני מצטער על הטעות.