הצלצול זה בשבילם

"השנים הכי יפות", יום ב' 22:20, ערוץ 2 רשת

את הפרק הראשון של הסדרה החדשה של רשת, נאלצתי ללקט בחלקים - רשמיים ופיראטים שמצאתי באינטרנט. אני לא כותב זאת כדי להסביר עד כמה קשים חייו של המבקר, אלא כדי לסייג את התפעלותי מהסדרה החדשה בכך שלא צפיתי ברציפות ובסדר הכרונולוגי הנכון בחומרים.

ובכל זאת יש בה משהו. יש בה משהו כשם שבו תמיד יש משהו, בגידי גוב. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני, כשאני רואה אותו על המסך, אני מחייך (רק במשחקי כדורסל נשים הוא נראה רציני מדי), וכשהוא מופיע מעולם המתים, בתפקיד יוחנן ויינברג, המנהל המנוח של בית-הספר שמתעקש לנהל אותו דרך קלטות וידיאו ודרך גילה כהן, מזכירתו המעריצה, יש כאן נחמה כפולה: גידי יישאר איתנו לנצח.

מי שפחות מרוצה מהמצב הזה היא הגברת וייסמן, קרן מור, שמנסה להיכנס לנעליו הגדולות של המת הכי חי שיכול להיות, ומיד מסתבכת: האמנם שלחה ידה בקופת בית-הספר? אני מודה שלא הצלחתי עדיין לשים את האצבע על מרכז הכובד של הסדרה החדשה - יש בה מבדיחות מתוחכמות יחסית ועד ל"גאגים" נמוכים כמו מורה שמלמדת אנגלית במבטא עיראקי כבד.

לזכות "השנים הכי יפות" ייאמר שגם כאשר היא מכוונת למכנה הרחב יותר, היא נשארת מצחיקה - לפעמים אפילו מאוד. ובכל זאת, הסתייגות אחת: למה אני צריך לחכות כמעט עד עשר וחצי בלילה בשביל לצפות בסדרה? ולא סתם לחכות: "למשוך" שעתיים וחצי של אקטואליה קשה (החדשות) או תחקירית-מגזינית ("360"), אולי נתקיימה בסדרה הזו הוותיקה שבקלישאות המורים לפיה הצלצול הוא לא בשבילי אלא בשבילם?

בין קולומבוס לצוקרברג

"מי באמת גילה את אמריקה?", יום ב' 23:00, ערוץ ההיסטוריה

תגידו מזל טוב לארצות-הברית של אמריקה, בת 235 בדיוק היום. בשנים האחרונות, כך נדמה, הפכה ארה"ב ממושא תשוקה למעין דודה טרחנית, שמעקמת את אפה מול אורחות חיינו ושאנו מטריחים את עצמנו ליום הולדתה רק כדי להמשיך להיות סמוכים אל שולחנה.

יום הולדתו של הדוד סם, שהיה לדודה סימה, הוא הזדמנות מצוינת לבחון לעומק את השאלה "מי גילה את אמריקה?". כולנו מכירים את קורותיו של כריסטופר קולומבוס, האיטלקי שיצא מספרד ל"הודו המערבית" ושינה את פני ההיסטוריה האנושית לנצח, אבל מחקרים מהשנים האחרונות, מוכיחים מעל ומעבר לכל ספק סביר שקולומבוס לא היה האיש ש"גילה את אמריקה", הוא רק הראשון שרשם עליה פטנט, קצת כמו סיפור פייסבוק, ארה"ב של הרשת...