רק האוהדים אשמים

8 קבוצות בליגת העל החליפו בעלים תוך שנתיים, והאוהדים לא מוחים, אלא מתרפסים לרגליהם של בעלי הממון

לפני כשבוע וחצי נשלח ליו"ר ההתאחדות לכדורגל מכתב מטעמם של כמה מאוהדי הפועל ת"א בבקשה שימנע את המשך בעלותו של אלי טביב על המועדון. שוב הוכח שחוק נדרש במקום שאין בו מוסר. הכל היה נכון וצודק במכתב הזה. המחשבה שאדם שהורשע בפלילים בעבירה שיש עמה קלון יהיה בעלים של קבוצת כדורגל לא אמורה להיות עניין חוקי בכלל, אלא עניין מוסרי. אדם שהורשע בפלילים בעבירה שיש עמה קלון לא ראוי להיות בעלים של קבוצת כדורגל. שום התיישנות לא יכולה לחול כאן.

אבל דבר אחד מוזר היה במכתב. התאריך. 7 ביולי 2011. לא 2010 וגם לא 2009, דווקא 2011. וזה מוזר, כי טביב היה הבעלים של הפועל ת"א גם בקיץ לפני שנה, מייד אחרי שהפועל זכתה בדאבל, וגם בקיץ לפני שנתיים, אחרי שהפועל סיימה סגנית לחיפה ונראתה בדרך הנכונה תחת גוטמן, אלא שאז לא נשלחו מכתבים ולא התארגנו מחאות.

הסיפור הזה מגלם את תפיסתו הבעייתית של אוהד הכדורגל את הקבוצות שלו ואת עצמו. אוהד הכדורגל הישראלי מוכן לקבל הכל, כל עוד התנהלות בעלי הקבוצה שלו עולה בקנה אחד עם שאיפת האוהד לתארים. תפיסתו הבעייתית של אוהד הכדורגל משתקפת היטב בהתנהלותו הבעייתית של המשחק כמוטיב תרבותי ושל מנהליו, ראשי ההתאחדות ובעלי הקבוצות כאחד. אלה לא רואים בקבוצות מוצר שונה מגבינה לבנה או דירה להשכיר. האוהד עבורם הוא צרכן ותו לא.

האוהדים הרוויחו ביושר את הגישה הזאת. הצביעות במכתב שנשלח להתאחדות בעניין טביב היא דלק במנוע ההתאחדות, שגם כך תעשה ככל שביכולתה לא לעשות דבר בניקיון הכדורגל מגורמים זרים ובעייתיים. לפני שנה קרס מנהלה של הפועל ר"ג, ירון קוריס, אחרי שבוקר אחד הופתעו כולם לגלות שאדם אמיד, אבל בוודאי לא עשיר, לא מסוגל להחזיק קבוצת כדורגל אלא אם תהפוך קודם לחברת-בת של השוק האפור. את המחיר שילמו האוהדים כשהקבוצה לא היתה יכולה להתאושש מההתנהלות הבעייתית וירדה ליגה. האמנם שילמו האוהדים?

***

רשימה זריזה: שניידר, יאמר, סיני, חצור, טביב, הראל, גאידמק, רונן אלעד, גולדהאר, ברקת. 8 בעלים של קבוצות ליגת העל נטשו בשנתיים האחרונות. עכשיו הגיעו לבית"ר שניים חדשים, בעוד שנה-שנתיים יהיו אחרים. בוודאי היו עוד ושכחנו מהם. אורחים לרגע, שרק מידת התלישות מהקבוצות שבבעלותם מחברת ביניהם. חלקם בא מכוונות טובות, חלקם ממניעים זרים. ברוב המקרים התסריט אחיד. הבעלים מתפכח, הבעלים נפגע, הבעלים מודיע על כוונתו לעזוב, הבעלים מייבש את הקבוצה, נוצרת היסטריה, המנהל מודיע שלא ברור מה יקרה בעונה הבאה, העתיד לוט בערפל, האוהדים מעלים עשן, הערפיח מתגבר, המנהל רומז שיפנה למפרק, הקבוצה עם הגב אל הקיר, האוהדים נואשים, מתערב גורם חיצוני, מגיע בעלים חדש, הבעלים החדש מתקבל כמו קודמו, התרה. סוף מערכה ראשונה. מערכה שנייה: וחוזר חלילה.

אחרי למעלה מעשור וחצי של בעלות פרטית בכדורגל הישראלי, אפשר כבר לשרטט קו ברור: לכדורגל הישראלי אין מה להציע לאנשים עם כסף. מיליארדרים כבדים בהרבה מפסידים מיליונים במועדונים גדולים בהרבה באירופה. אין סיבה שבישראל זה יעבוד אחרת. אם בארסה מסיימת שנה בהפסדים אדירים, כנראה שמשהו בשיטה רקוב. באירופה לפחות נלווה מעמד ומיתוג כלשהו למשחק ולקבוצה. בארץ אפילו את זה אין להציע. כשאין לך מה להציע, אתה מוצא את עצמך בסוף עם טיפוסים מסוגם של קוריס ותומר סיני, ועם מאמנים שנזקקים לעבריינים מסוגו של בן כהן בתור סוכנים. בעיקר אפשר לומר שסוגיית הכוונות בהקשר בעלי הקבוצות איננה רלוונטית, כיוון שהתוצאה לרוב זהה. והאוהדים, האוהדים עסוקים בציפייה.

***

התנהלותו הרופסת של אוהד הכדורגל הישראלי מזמינה בעלי קבוצות תלושים והתאחדות שרואה באוהד צרכן. בין מאהלי האוהלים המתרחבים לבעלות המתחלפת בתדירות גוברת על קבוצות הכדורגל בארץ נמתח קו ברור. הקו הוא התפיסה המעמדית של הציבור את עצמו והצורך שלו להוות אלטרנטיבה לכוח האלים שמפעילים עליו בעלי הממון. האזרח הישראלי מאפשר לבעלי הממון לעשות בו ככל העולה על רוחו כשם שאוהדי הקבוצות נוהגים כך עם בעלי הקבוצות שלהם. כמו אוהד הכדורגל שמצפה לבעלים התורן, מצפה האזרח הממוצע מהאוהל לפתרונות מהממשלה. הציפייה העקרונית מוצדקת. ההתנהלות המעשית חצופה. אם הממשלה מבטלת את חוק הדיור הציבורי, אם היא מקדמת אג'נדה כלכלית-חברתית אלימה, אם היא רופסת אל מול אלה שיש להם ורומסת את אלה שאין להם, אם היא עושה את כל זה ואחר כך עוד מתחזקת בבחירות הבאות - הציבור לא יכול להתלונן על הממשלה. הוא אמור להבין משהו עליה ועל דפוסי ההצבעה שלו.

אם הבעלים מתחלפים והכדורגל מדשדש, אוהדי הקבוצה אמורים להפנים שהלגיטימציה היחידה שלהם למחאה היא בבעלות ולו חלקית עליה. המחאה של אוהדי הפועל פ"ת כנגד חבורת ביבי התרבות שהשתלטה על הקבוצה שלהם, צודקת בעיקרה. אבל מרגע מסוים הבדיחה הפכה להיות על חשבונם. הרגע הזה היה הרגע בו ישב דני לוי באולפן הטלוויזיה והכריז כי הוא עוזב את הכדורגל, כי חוסר התרבות מגעיל אותו. כשאמרו כל השנים לדני לוי שהוא מייצג מובהק של חוסר תרבות, הוא התפרץ בתגובה ולפעמים גם קילל. אוהדי הפועל פ"ת חייבים יהיו לקנות את הקבוצה מהידיים של המפרק או מי שזה לא יהיה, ולהפוך את הקבוצה לבבואה שלהם. לטוב או לרע.

לכאורה, הסיפור של בית"ר והבעלים החדשים מוכיח, שלא צריך להתרגש מההיסטריה. בעלים עוזב, ותמיד יימצא חדש שיבוא אחריו. גאידמק סידר לבית"ר שנתיים הישגיות, ואחריהן באו שלוש בינוניות, מה רע? גם ככה כדורגל הוא עניין של קדנציות. זאת טעות כמובן. ראשית, מכיוון שחוסר יציבות הוא לא דבר בריא. שנית, משום שהטריק הזה לא יעבוד לאורך זמן. פעם-פעמיים תחליף בעלים, בסוף גם המותג הכי משגשג יישחק. ושלישית, אין לאוהד שליטה על זהות הבעלים ועל הזהות הנגזרת שאלה מייצרים לקבוצה שלהם. אתה יכול להיות בעל חושים עסקיים נהדרים, אבל מה שטוב לשוק המט"ח לא בהכרח שווה משהו בניהול מועדון כדורגל. מה שמוביל אותנו לנקודה הרביעית: שינוי, כמו כל שינוי, מתחיל מנקודת פתיחה. ככל שעוברות השנים, נקודת הפתיחה מתרחקת בהשוואה למקום בו היתה קודם. מה שפעם היה המובן מאליו, הופך פתאום לדבר שצריך להיאבק עליו. זה מה שרע.