שלמה בוחבוט: "ההפגנות יכולות להתלקח; מכוניות וחנויות יישרפו, נכסים של טייקונים ייפגעו; לא מאמין שנתניהו יורה לצבא לפתוח באש כלפי אזרחים"

יו"ר מרכז השלטון המקומי חושש מאובדן שליטה, קורא לממשלה לעבוד ומבטיח לייצג במאבק את תושבי הפריפריה שנדחקו לפינה ■ "אנחנו מדינה קטנה מדי בשביל כל הקיטוב הזה"

אם ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שלו שטייניץ חושבים שה"סופרטנקר" המדובר יכבה את להבות מחאת הדיור, כדאי להם להקשיב ליו"ר מרכז השלטון המקומי, שלמה בוחבוט, שמתכוון לתרום בקרוב את חלקו למאבק. בראיון ל"גלובס" מבטיח בוחבוט מחאה משלו, כזו שכל השלטון המקומי יהיה שותף לה: מחאה רוחבית, כוללת, מקיפה, כזו שתגרה עוד כמה מנימיו החשופים של האזרח הישראלי העשוק והמרושש.

בוחבוט רוצה שהמחאה הזו תפנה את תשומת הלב התקשורתית למעמד החברתי והכלכלי של תושבי הפריפריות; לכושר ההשתכרות שלהם; למחיר המים; להיעדר שוויון הזדמנויות ולאובדן התקווה. "המאבק יתמקד בקריסה החברתית בפריפריה, בפערים בחינוך, בבריאות, ברווחה", הוא אומר.

"אני מבקר מדי פעם בבית החולים בילינסון ואני מקנא. אתה נכנס ללובי, רואה תמונות שכל אחת עולה מיליון שקל. נכנס יום אחר-כך לבית החולים בנהריה, מתבייש. המנהלים שלו צריכים לרוץ לירושלים, להתחנן על כמה שקלים כדי לבנות חדר מיון נורמלי. די, אי אפשר עם הפער הזה. אנחנו מדינה קטנה מדי בשביל כל הקיטוב הזה".

"בממשלה לא סופרים אותנו"

שני האנשים שאמורים למנוע את התפוצצות סיר הלחץ החברתי, נתניהו ושטייניץ, כנראה לא סופרים אותו. לפחות זה מה שבוחבוט מרגיש. לדבריו, כשכתב להם, לפני חצי שנה שהעם זועק, התריע שבקרוב עוד יפרחו מחנות אוהלים בחוצות הערים הבנויות, הוא לא זכה לתשובה. אפילו לא למענה פורמלי.

בוחבוט לא מתכוון להכיל עוד את המיאוס. הוא מתריע שרע עכשיו ועלול להיות רע יותר בהמשך. "ההפגנות האלה יכולות להתלקח בקלות. קשה לי להאמין שמישהו יוציא נשק ויתחיל לירות באנשים אחרים. אני לא מאמין שנתניהו יורה לשוטרים ולצבא לפתוח באש חיה כלפי אזרחים שמוחים בתל אביב. אבל מאוד יכול להיות שבלהט המחאה, דברים יקרו: שפתאום ישרפו מכוניות, שיעלו באש חנויות, שאנשים ישתלטו או ישחיתו רכוש של טייקונים. אנחנו בתחילתה של מהפכה ובמהפכות קורים דברים".

- וזה לגיטימי בעיניך?

"ממש לא, אבל זה מאוד יכול לקרות. שלא יהיה ספק: אם ראש הממשלה לא יתעורר וינקוט במהלכי חירום כלכליים מידיים, זה יקרה. בהפגנות מהסוג הזה תמיד יש אלמנטים מסוכנים שלא ניתן לחזות מראש, שלא ניתן לתכנן, ובטח לא לשלוט בהם".

בוחבוט מזהה סחף ומזהיר. "אם ראש הממשלה לא יעצור את הסחף הזה, נמצא את עצמנו בבעיה. התקשר אליי צ'רלי ביטון מהפנתרים השחורים, אמר שהוא ועוד כמה רוצים לבוא, להצטרף למאבק הזה, לעשות את מה שעשו פעם".

בוחבוט חושש שנתניהו ושטייניץ נוהגים כגברת שמסתרקת בעוד ביתה עולה בלהבות. "הרושם שלי הוא ששטייניץ ונתניהו פשוט מנותקים. אם הם לא נפגשו עם ראשי השלטון המקומי מאז שנכנסו לתפקידם, הם אכן מנותקים. מי שלא נפגש עם נציגי הרשויות המקומיות, לא יכול לא להיות מנותק. במצב כזה הנתק בין השטח לבין ההנהגה מובהק. בגלל נתקים כאלה המהפכה החברתית של ישראל החלה".

חושש מהשמצות של נערי האוצר

בוחבוט מוטרד מהתפרצות של אלימות, אבל לא פחות מהדה-לגיטימציה של המחאה. "מה שמפחיד אותי כרגע זה שנערי האוצר יצליחו לשבור את נערי האוהלים באמצעות השמצות ובמהלכים של הפרד ומשול. אומרים עליהם שהם אנרכיסטים ומסוממים. במקום להכפיש אותם, שיתנו פתרונות".

קל לבוחבוט לבקר את כולם, אך ראוי לדון גם באחריות של הרשויות המקומיות למצוקת הדיור: ועדות בנייה מקומיות עם פוליטיקאים שלעתים מחליטים לפי שיקולים סקטוריאליים; ההעדפה של ראשי הערים לדירות מרווחות ויקרות בתקווה שיביאו אוכלוסיות אמידות, ועוד.

"אומרים שאנחנו לא מתנהלים טוב, שאנחנו חורגים ממסגרות תקציב, אבל מי שנוהגת בהפקרות הגדולה ביותר היא הממשלה. התוכניות נמצאות אצלנו. אנחנו מסוגלים להוציא את הכל לפועל. רק שהמדינה מונהגת בידי פקידים, כי אין מנהיגים. יש מעט אנשים בקצה שאמורים לאשר תוכניות בנייה. ועדה מקומית יכולה לדון, אבל אם פתאום יש שינוי, והמדרכה התארכה במטר, כל התוכנית צריכה לעבור לוועדה המחוזית. באותו רגע, היא נדונה לסחבת של שנים".

כשהוא שומע שרים ממלמלים התייחסויות למחאת הדיור, קוראים למפגינים לעבור לפריפריה, הוא מתרעם. הוא עצמו מכהן כראש מועצת מעלות-תרשיחא, מגיע כמה פעמים בשבוע לירושלים או לתל אביב. הנסיעה לכיוון אחד נמשכת עד שלוש וחצי שעות, תלוי מתי יצא מהבית.

"במקום להחזיר חובות לפני הזמן, מוטב שהמדינה תשקיע את כל המיליארדים מגביית היתר שלה במסים על תשתיות נורמליות שיאפשרו בסיס לדברים האלה. שיקימו כבישים ורכבות. רוצים לבנות בפריפריה? שיאפשרו גם תעסוקה שתאפשר את רמת השכר שיש במרכז".

הוא מזכיר שיותר מ-45% מתושבי הפריפריה מרוויחים שכר מינימום. "המדינה מביאה לשם מפעלים גדולים, אבל מבססת את הפעלתם על כוח אדם זול. תושבי האזור מרוויחים משכורות זעומות. לאנשים האלה נמאס וכדאי שיתחילו לשמוע אותם".