את יושבי האוהלים לא ייקנו במבצע

הלב מתרחב למראה הדור הזה, אחרי שרבים ירדו עליו, על אדישותו, ריקנותו וטיפשותו

א. מזמן לא הייתי כל-כך נרגש. ימים מסעירים עוברים על כוחותיי במאהלים ובהפגנות. בימים אני איתם, ובלילות אני בקושי נרדם, לבי פועם בחזי כמו אלף תופים - מהפכה חברתית בישראל! סוף כל סוף. אני לא שואל "מי היה מאמין" כי תמיד האמנתי, בחיי.

אני מסתובב עם הצעירים האלה, ובלבי מתרונן לו שיר. מילים: הו, פער הדורות. לחן: על-פי הסלע האדום. הו, פער הדורות, הדורות, אני מזמזם לעצמי, נפעם אל מול צעירות המהפכה וצעיריה.

הדור המבוזה הזה, שכל-כך הרבה ירדו עליו ועל אדישותו, על ריקנותו ועל טיפשותו, קם כארי ועושה מעשה. עושה את המעשה שאנחנו לא עשינו, שהורינו לא עשו. אני מקנא בו, אני שמח בשמחתו, אני אוהב אותו.

אני רואה אותו דוחה מעליו את המבוגרים עם העצות שלהם, אני רואה אותו מנסה ומצליח לעשות את זה בדרכו, דוחה מעליו את הספינים המכוערים והציניים, אני רואה אותו עושה את כל זה מתוך שמחה וצהלה וחרמנות בריאה של נעורים וקיץ, מציב מולנו מודל חדש של מחאה, והלב מתרחב. איזה דור!

השורות האלה נכתבות ביום שלישי בצהריים, מתוך ה"היי" מהנתונים שהביאו הסקרים: הרוב המוחלט של אזרחי ישראל תומך במאבק. הרוב המוחלט של אזרחי ישראל לא בולע את השקר - לא את זה על השמאל, לא את זה על שטייניץ, לא את זה על הפריפריה. איזה יופי.

שלישי בצהריים, האבק שהרימה מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה הבוקר עוד לא שקע, וקשה לי עדיין להתייחס למה שהיה שם.

ובכל זאת, מתוך ההתרגשות הגדולה אנסה לנסח כמה מהמחשבות שעלו לי בימים האחרונים, הימים הארוכים, החמים והנהדרים האלה.

ב. אומרים שמהפכת הדיור היא המשכה של מחאת הקוטג' שהייתה פה לא מזמן. שני הדברים ודאי קשורים, אבל אני חושב שהם קשורים בצורה אחרת מכפי שהרוב רואה. גם את הקשר בין שתי המחאות האלה אני בוחן דרך הפריזמה של פער הדורות הנהדר שנפער מולנו בשבועיים האחרונים. פער שעושה לך חשק לקפוץ לתוכו בנג'י.

ראו, חברות וחברים, את מחאת הקוטג'. הייתה זו מחאתם של המבוגרים, מחאתם של דוחפי העגלות בסופר, הייתה זו זעקת הכאב של אלה החשים את החור שבכיס. על מה נסובה מחאת הקוטג': על כמה שקלים לכאן ולכאן. מהפכה? בקושי מהפכונת.

ובגלל זה היא נכשלה, כמו שכתבתי כאן בשבוע שעבר. חברות החלב הוזילו את הקוטג' וייקרו את הגבינות האחרות. הן עשו זאת באדישות, באכזריות. אבל זה עבד יופי. החברות הורידו 2 שקלים לגביע, ומחאת המבוגרים שככה, בעיתונים של המבוגרים הכריזו העיתונאים של המבוגרים על ניצחונו הגדול של הצרכן המבוגר, והחברות המשיכו לגזור את הקופון.

זו מחאת הקוטג' בפרספקטיבה של חודשיים. מי נדפק בסופה? הרפתנים ואנחנו, הצרכנים. מי הרוויח ממנה? החברות הגדולות והממשלה.

מה היה לנו: החלשים שוב הפסידו, החזקים שוב ניצחו. עולם כמנהגו נוהג.

ג. אבל הצעירים ראו את זה דרך העיניים שלהם. הם ראו את המבוגרים נלחמים עבור דבר קטן ושולי כמו גביע גבינה, הם ראו את מחאת הלייקים הכושלת הזאת. הם ראו את ניצחונם הכוזב, העלוב, של המבוגרים. הם ראו והפנימו.

אך בניגוד לכל מה שציפו מהם, אם בכלל ציפו מהם למשהו, הם לא הורידו את הראש והמשיכו להתעסק בעניינים שלהם. בדיוק להפך. הצעירים האלה ראו את המבוגרים כושלים ומתבזים, ובמקום ללמוד את הלקח המתבקש - לשבת ולשתוק - הם קמו על הרגליים והחליטו ללמד את כולנו איך עושים את זה באמת. הם פשוט עשו את הדבר היחידי שהמבוגרים לא עשו: הם יצאו אל הרחובות.

מבוגרים רבים - וכשאני אומר מבוגרים אני מתכוון בעיקר ליסוד הנפשי - לא הבינו אותם. היו לא מעט פובליציסטים עלובי-נפש שמיהרו להכפיש את הצעירים האלה: הם ערומים! הם מנותקים! הם שמאלנים! הם רוצים לגור ברוטשילד!

הבוז להם, לפובליציסטים הקשישים האלה, חלקם אמנם בגילי הכרונולוגי, אבל הייתי מאשפז אותם בדיור מוגן וקושר אותם לכיסא, שלא יתקרבו יותר למקלדת.

ד. מחאת הדיור היא אמנם תולדה של מהפכת הקוטג', אבל היא בדיוק ההפך ממנה. היא כמו התינוקות האלה של העכבישים שיוצאים מבטן האם ואוכלים אותה על מנת לגדול.

מחאת הדיור היא מחאת רוק'נרול טהורה. היא לא מחאה של המשכיות, בדיוק להפך. היא לא ללמוד מהגדולים ולהמשיך הלאה. היא לא מחאה של מורשת ומסורת. הו, לא. היא כמו ב"הסוף" של הדלתות: זו מחאה שרוצה לרצוח את אביה ולשכב עם אמה.

היא לא רוצה להתנחם באותם אנטי-הישגים של המאבק הקודם. היא לא רוצה להתבוסס במבצע עלוב של שניים במחיר אחד. היא לא רוצה ללכת לרמי לוי ולהרגיש מנצחת.

לא. היא רוצה ליצור מציאות חדשה. היא רוצה ליצור עבורנו ועבור הצעירים של הדורות הבאים אתוס חדש. ולא פחות חשוב: היא מתחברת למרחב חדש. הדור שלנו הסתכל לניו-יורק וללונדון. הם, שטיילו במזרח אסיה ובדרום אמריקה, מסתכלים לקהיר ולאתונה.

הם כל מה שהיינו צריכים להיות בשבילם ולא היינו. ולא פחות חשוב: זוהי המהפכה של הצעירות. מהפכות תמיד היו עניין של גברים, וגם היום הם שם, אבל הפעם זה אחרת. אלה הבחורות שעומדות בחזית, אלה הבחורות שמביאות את השיח החדש.

ה. מחאת הקוטג' הייתה מחאה של פרטים קטנים, כאמור. מהפכת הדיור היא בדיוק להפך - גם אם תוריד להם עכשיו 1,000 שקל משכר הדירה הם לא יתפנו. לא ייקנו אותם בזול. לא. הם רוצים שינוי גדול. הם רוצים (ואלוהים שלא קיים עדי שאני נרגש בכל פעם שאני מקליד את צמד המילים הזה) צדק חברתי. לא פחות.

הקשיבו לצעקה שלהם: העם דורש צדק חברתי. העם, לא "אני". בדיוק ההפך מכל מה שחשבו עליהם. בפעם הראשונה באלפיים שנות זו אינה מחאה מגזרית; לא מקצועית, לא עדתית, לא דתית, לא גילאית, לא גזעית. זוהי מהפכה חברתית, כי חברה היא סך כל מרכיביה.

הם ראו את עולם המבוגרים דואג כל אחד לעצמו: זה לאברכים, זה למילואימניקים, זה לנשים וזה לנכים. גם נגד זה הם מתקוממים. תקשיבו להם. זעקתם היא זעקה נגד הפילוג. נגד הקיטוב. נגד המחנאות. העם דורש צדק חברתי - הסיסמה הזו היא מהפכנית.

ראו את הדור הזה. זה הדור שראה את הסבים ואת הסבתות שלהם, כמו גם את הוריהם, נדפקים חזור ודפוק, נשחקים, מפוטרים. זה הדור שגדל אל תוך עולם של יחסי עבודה נצלניים, ציניים. זה הדור שהבין - לא שהיה קשה להבין - שבישראל של היום הכול תלוי מאיזה רחם יצאת. יצאת מרחם טוב - יעשו לך חתונה במיליונים או ימנו אותך לדירקטוריון; יצאת מרחם אחר? לך חפש מי ינענע אותך. הם ראו איך דירה בישראל הופכת לעניין גנטי. גם נגד זה הם מוחים.

וכל זה, בלי שנאה. אין שם - ותאמינו לי שיש לי מספיק שעות במאהלים בשביל לומר את זה בבטחה ולעמוד מאחורי הדברים שלי - שום שנאה. לא נגד עשירים, לא נגד מתנחלים, לא נגד חרדים. אין. יש רק תחושה עזה, יוקדת ומוצדקת של חוסר צדק משווע. וזה עוד דבר שהמבוגרים לא מצליחים לקלוט. עכשיו הם מתחילים לקלוט את זה.

ו. זו גם קצת מחאה נגד עצמם, נגד מי שהיו או גודלו להיות. הם ראו את דור הנרות של אחרי רצח רבין. מה עשה הדור ההוא, שזה בעצם אותו הדור, בחלקו לפחות, מלבד לדמוע ולהתגעגע לדבר שמעולם לא היה קיים? מה עשה הדור ההוא? כלום.

והנה, הילדים האלה, שגדלו על האתוס הסביל הזה של לבכות ולשיר, שהיו בגן או בבית-ספר יסודי כשרבין נרצח, קם ומורד. בלי נרות. בלי הצהרות בסגנון "לא נשכח ולא נסלח". זה דור שלא רוצה לבכות יותר. הוא מעדיף לצחוק ולשיר ולהזדיין באוהלים. ורק בגלל זה הוא ינצח.

ז. חברות וחברים, דעו לכם שאני מספר לילדים שלי עליכם. הם בני 4, וכולי תקווה שהם ילמדו מכם את שני הדברים שמהם מורכבת המהפכה הזו: לזעוק ולשמוח.

דרור פויר
 דרור פויר

הרהור

מחאת הדיור היא מחאת רוק'נרול טהורה. היא כמו ב"הסוף" של הדלתות: מחאה שרוצה לרצוח את אביה ולשכב עם אמה.

צרו איתנו קשר *5988