ב' זה ביחד, ב' זה בלגן: החמולה הישראלית חוזרת

העלייה הרוסית של שנות ה-90 הביאה איתה תופעה שנראתה מוזרה לישראלים. בגלל המצוקה הכלכלית ומצוקת הדיור, נאלצו משפחות שלמות לחלוק דירות קטנות. הורים עזרו לגדל את הנכדים, הילדים תמכו בהורים שלא ידעו את השפה, והישראלים הביטו בהם מהצד בבוז, ולא הבינו איך הם מסוגלים להחזיק מעמד בעיסה המשפחתית הזאת, בלי לקבל התמוטטות עצבים.

עברו בקושי שני עשורים מאז, וחלק מבני המעמד הבינוני הישראלי, שסובל גם הוא ממצוקה כלכלית וממצוקת דיור, המציא פרשנות משלו לקיום השבטיות התומכת. אמנם לא תוך הצטופפות בדירת שבעים מטרים רבועים, אבל גם מתוך מטרה לצמצם הוצאות ולהיעזר בגידול הילדים, בתקופה שבה לא רק האבות קרייריסטים שמסיימים לעבוד אחרי שעת המקלחת של הילד, אלא גם האימהות. כך קמים להם ברחבי הארץ תאים משפחתיים מורחבים של משפחות - הורים וילדים, אחיות ואחים - שרוכשים דירות במרחק הליכה זה מזה, לעתים אפילו באותו פרויקט.

"משפחות מזהות את הנוחות שפרויקט קהילתי כזה נותן, והעובדה שסבא וסבתא נמצאים ליד ומטפלים בילדים גם חוסכת הוצאות על מטפלת וגם נותנת שקט שהילדים נמצאים בידיים טובות", כך אייל חכם, סמנכ"ל השיווק והמכירות של אפריקה ישראל.

"אני רואה הרבה מבני גילי, סבים וסבתות, שגרים ליד הילדים מתוך בחירה", מסכימה פרופ' רחל לוי-שיף מהמחלקה לפסיכולוגיה בבר-אילן. "יש פה תופעה, וזו תופעה מאוד חכמה ברמה התפקודית והכלכלית. זוגות צעירים זקוקים לעזרת ההורים לא רק בהרבה מובנים פרקטיים, אלא גם ערכיים ונפשיים. כך גם המבוגרים לא מרגישים ננטשים, הילדים לא חשים בודדים, ויש מערך שלם שנותן תמיכה תפקודית, תחושת שייכות, משהו מושרש ולא מנוכר. אם זה עובד נכון - זה פשוט יוצא מהכלל".

ד"ר נסים ליאון, מרצה בבית הספר לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בבר-אילן, מוסיף: "אפשר בהחלט לזהות בתוך המעמד הבינוני בישראל יותר הסתייעות בשרשרת הדורות. הורים שעשו לביתם רוצים לעזור לילדיהם בכל מאודם, ועושים כל מה שהם יכולים. אם קודם ראינו את הקיטוע, כשהורים גרו בגבעתיים והילדים ברעננה, נוצר מודל חדש של הקמת חצר משפחתית, מודל מודרני של ה'חאנים', החצרות המשפחתיות, מהעבר. יש צמצום מרחקים וחזרה למשפחתיות, שאני צופה שתחזיר גם, בין השאר, ערכי משפחה, את הטקסים המשפחתיים ואת הארוחות המשותפות".

"ברעיון החמולה יש חוכמה רבה", מסכמת פרופ' לוי-שיף, "אבל כדי שזה יעבוד צריך לשמור על הגבולות הנכונים. הורים לא יופיעו בביתם של ילדיהם כרצונם, הם לא יקבלו החלטות בשבילם, ולא יתערבו בגידול נכדיהם. אסור להם להתפתות להפוך למשפחות מעורבבות, חודרניות, בלי גבול ובלי חלוקת תפקידים, ועליהם לנהל את עצמם במודעות ובחוכמה".

"זה גם חיסכון של כסף וגם של זמן" | בית להורים ובית לילדים בזכרון

יפה ודוד אברבנל התגוררו שנים בטירת הכרמל, והחליטו שהגיע הזמן להגשים את החלום ולעבור לזכרון יעקב. הם שיתפו את בתם אורטל ואת בעלה שלום, והציעו להם לעשות את המעבר יחד. "כשראינו את דירות הגן החלטנו לרכוש שתיים", אומרת יפה.

- למרות החשש לקרבת יתר?

"יש בינינו שכנים, שגם הם כבר נכנסו למשפחה, כדי שלא נהיה צמודים מדי. קנינו אותן לפני חמש שנים, ובאוגוסט אנחנו סוגרים שלוש שנים בפרויקט".

- את נשמעת מאושרת.

"כן, כי לא צריך לנסוע באוטו כדי לעשות בייביסיטר על הנכדים או כדי לאכול ארוחות שבת משותפות. בעלי הוא בשלן מעולה, אז הילדים יכולים לבוא לנשנש מתי שבא להם. אנחנו מאוד משפחתיים, ואין כיף יותר גדול מלראות את הנכדים בכל רגע ובלי הגבלה. אני יכולה פשוט להציץ מעל החומה".

- איך את עוזרת להם?

"אורטל לומדת לתואר מדופלם בהנהלת חשבונות, אז בכל בוקר היא מביאה את הילדים לכאן, ואני מסיעה אותם לגן ולבית הספר, והבעל מוציא אותם. אני עובדת, ולא יכולה, למשל, לבזבז חצי יום עבודה כדי לחכות לטכנאי של המקרר. החתן שלי עובד במשמרות, אז הוא עושה את זה במקומי. או, אם צריך להתקין גדר לגינה, לטפל בה, כל מיני דברים של אחזקה, כי יש לו ידי זהב; זה גם חיסכון של כסף וגם של זמן. חוץ מזה, אם אני לא מרגישה טוב, הם באים לעזור. החיסכון הוא של מטפלת, של איש אחזקה, של להוביל משהו, להסיע, להחזיר, לעשות קניות, וזה חוץ מהנחת הקבלן שקיבלנו כשנכנסו לכאן".

- הנחת הקבלן הייתה משמעותית בשבילכם?

"בטח. ברגע הקריטי, כשאת יושבת על קוצו של שקל, זה בטח עוזר".

- יש גם קשיים?

"הקושי היחיד שלי הוא כשאני שומעת לפעמים את הנכדים בוכים ואני צריכה להתאפק לא להתערב או להגיד משהו. יש לנו מערכת יחסים מתחשבת. אנחנו לא דוחפים את האף, והם יודעים מתי צריך לקום וללכת הביתה. יש בינינו הבנה הדדית, ולי אין בעיה שהנכדים יהפכו לי את הבית".

- את מבינה את המפגינים שרוצים להקל על מעמד הביניים?

"בטח. המעבר שלנו ושל הילדים אולי לא קשור למחאה באופן ישיר, אבל הילדים רצו להתקדם, ואילו לא היינו עוזרים עם הנכדים הם לא היו מסוגלים לעמוד בתשלומי המשכנתה. לצערי, לא יכולנו לעזור להם ברכישת הדירה, כי גם אנחנו לקחנו משכנתה. גם אנחנו מרוויחים משכורת יפות וקשה לנו להסתדר. לפחות את העזרה בטיפול בנכדים ובארוחות המשותפות אנחנו יכולים לתת להם, ואנחנו עושים את זה בשמחה".

"לראות אותה נקרעת, קורע אותנו" | סבא וסבתא עברו לקומה ה-17

סבתא: אסתר ברק, 61, עוסקת בקואוצ'ינג

סבא: אבי ברק, 61, פנסיונר, משמש דירקטור בחברות

הבת: מיכל סוקולובר, 35, עובדת בבנק אגוד

החתן: איתי סוקולובר, 37, עובד במודיס, הורים לאורי (5) ואיתן (3)

הבת: יעל ברק (צברי), 38, מנהלת מוצר

החתן: אלדד צברי, 42, מרצה למוזיקה, הורים לליבי (5) וגליה (3)

מגורים: רמת גן, פרויקט מרום נווה של נווה מקבוצת נכסים ובנין IDB

הדור הצעיר במשפחת ברק-סוקולובר התמקם בקומה החמישית לפני חודש בערך, וההורים של מיכל עברו שבוע אחר כך לקומה 17.

- למה בעצם לגור יחד?

"יש לנו שלושה ילדים. אחד מהם חי בחו"ל. הילדים פרחו מהבית ונשארנו עם כלב וארבע קומות, ולכלב לא היה כוח לעלות כל-כך הרבה מדרגות", צוחקת אסתר. "מיכל, בתי, שגרה בפתח תקווה, ואני מאוד קרובות. כשנולדו הילדים, הסבתא השנייה ואני עזרנו בטיפול בהם עד שהלכו לגן, את ארוחות שבת עם הבן השני עשינו אצלי, כך שבמילא יצא שכל הזמן היינו יחד. חוץ מזה, הנכדים מאוד קשורים אליי, ורציתי שמיכל תוכל לפתח קריירה ולגדל אותם ברוגע.

"חשבנו לבנות יחד ברמת חן, אבל המיליון החסר דחק את הפרויקט הצדה. הבית שלנו גדול עלינו, ואין הצדקה לשלם עליו הוצאות כל-כך גדולות, וגם רצינו להישאר ברמת גן ולהיות קרובים למכבייה. למיכל זה התאים כי היא מאוד רצתה לחזור לעיר, והפתרון הטוב ביותר היה לקנות שתי דירות בפרויקט, ובאותו בניין".

"אם מדברים על מחאה ועל שיקולים כלכליים של המעבר לגור יחד", אומרת מיכל, "אז לעבור לרמת גן לא היה שיקול כלכלי חכם, כי דירה ברמת גן עולה הרבה יותר מדירה בפתח תקווה".

- מה מרוויחים מהקרבה הזאת?

אסתר: "עכשיו אנחנו ספורטיביים והכול טוב ויפה, אבל המחשבה הייתה שכשתהיה לנו פיליפינית מיכל תוכל להשגיח שהיא לא תתעלל בנו. ככל שאת מתבגרת, את רוצה שהילדים יהיו לידך. לה זה נותן את השקט הנפשי ואת העזרה עם הילדים. כשאני דופקת על הדלת הם מזהים את הדפיקה וצועקים 'סבתא'. את הקטן אני לוקחת מהגן באחת וחצי, אפילו שיש אופציה שיישן שם שנת צהריים, וכשהוא מתעורר אצלי עם החיוך המקסים שלו, זה פשוט נהדר; ואז מיכל לוקחת אותו לקומה חמש. אנחנו עולים ויורדים עם הסירים, אוכלים יחד, רק עכשיו תיקנו את המזגן אצלי ושלחתי את הטכנאי אליהם".

מיכל: "תראי, זה נוח שיש בייביסיטר זמין שאנחנו סומכים עליו בלב שלם, אבל לא זה מה שגרם לי לרצות לגור לידם, אלא המשפחתיות והאהבה שלי אליהם".

- ובכל זאת, צפיפות כזו גם מייצרת לא מעט חיכוכים, לא?

מיכל: "יש 12 קומות שמפרידות בינינו, וזה מרחק מספיק גדול. כשהדלת נסגרת לוקחים את הספייס".

אסתר: "זה מקסים כשיש יחסים טובים. צריך לכבד אחד את השני. הם אוהבים את הפרטיות שלהם, ואני את שלי. אם אני משחקת טניס, יש לי חוג אחר או שיש אצלי מטופל, הם לא ייכנסו לי לנשמה. שנינו ביחד, וכל אחד לחוד".

- מחאת מעמד הביניים מדברת אליכן?

"את הדירה הראשונה אנחנו קנינו לה", נזכרת אסתר. "היה לה בסיס טוב, ולפחות היא לא שילמה משכנתה. אני גרתי שלוש שנים אצל ההורים שלי, ובחודש התשיעי של ההיריון השני עברנו לבית משלנו. עלות המחיה מטורפת. את הצהרון של הקטן אנחנו חוסכים כי הוא אצלנו. את האוטו הגדול שלי נתתי לה, ולקחתי את הטרנטה המצ'וקמקת שלה, שמספיקה לי לנסיעות לסופרמרקט. אני רוצה שיריבו רק על אם המרק מלוח או לא. לראות אותה נקרעת - קורע אותנו".

מיכל: "בואי נדבר בכנות. אנחנו לא גרים בשכונת מצוקה, שהעלות שלה נמוכה. רצינו לעבור לאזור שיש בו כל הפסיליטיס, והעובדה שבכל יום הילדים מבלים עם הסבא והסבתא שלהם היא רווח נקי בשבילנו".

"הקרבה למשפחה מקילה את חלוקת הזמן, וזמן הוא כסף" | כולם עברו לכרכור

 חמולה / צלם: גלעד קוולרצ'יק

סבא: בצלאל חתן, 60, סוכן ביטוח

סבתא: הדסה חתן, 57, עובדת אגד

בן: שלומי חתן, 34, מהנדס

אשתו: לירון חתן, 27, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה, הורים לאיילה

בן: אלעד חתן, 31, מנהל אולם תצוגה של אאודי

אשתו: עדי חתן, 29, מנהלת צוות ביטחון, הורים למיכל

בת: לירון גנדלמן, 26, עובדת ברכש

בעלה: תומר גנדלמן, 28, איש צבא

אימא של תומר: ברכה גנדלמן, 50, עוסקת ביבוא

אבא של תומר: עופר גנדלמן, 50, עובד בתחום התשתיות

מגורים: כרכור, פרויקט חלומות כרכור של שיכון ובינוי

לירון ושלומי גרו בתל אביב, ושאר בני המשפחה בהוד השרון. כששמעו על הפרויקט בכרכור עלתה המחשבה לעבור לשם יחד. יום אחד נסעו לשם, ישבו כולם עם אשת המכירות בחדר אחד, קיבלו ממנה הצעת מחיר, שכללה הנחה יפה, הלכו לישון על זה כמה ימים, והחליטו לעשות את המעבר.

- השיקול לעבור היה רק כלכלי?

"לא", אומרת לירון חתן. "המשפחה של תומר גיסי הם מכרכור, והמשפחה שלי מבית שאן, ככה שזה איכשהו באמצע. כולם עובדים במרכז ונוסעים הרבה, שזה מקשה, אבל יש עבודות ששוות את הנסיעות האלה, וכרגע נראה שכולם מסתדרים. מבחינה כלכלית, אלה היו הסכומים שכולנו יכולנו לעמוד בהם, כי כל העלאה במשכנתה הייתה הופכת את החיים להרבה יותר קשים".

- ומתי ההורים של בעלך שלומי החליטו לעזוב את הוד השרון ולהצטרף גם?

"היה להם ברור שאם כל הילדים עוברים, הם באים גם. הם נכנסו קצת אחרינו, כי הם בונים בית פרטי במרחק של כמה דקות הליכה ועומדים להיכנס ממש עוד מעט".

- איך אתם נעזרים זה בזה ביומיום?

"בבייביסיטר על התינוקות, בקפיצה לסופר או לאיזשהו מקום יחד, בנסיעות להורים במרכז, שחוסכות כסף לדלק. עדי ואני עושות קניות יחד, אז אנחנו צריכות לדחוף רק עגלת סופר אחת יחד עם שתי עגלות התינוק שלנו, שגם ככה מצריכות קואורדינציית על. יש לנו זמן איכות מדהים. כולם יורדים למטה לפארק ביחד, יש לנו פעילויות משותפות בשכונה בכל חג".

עדי: "אם לא היינו עוברים יחד, היה לי הרבה יותר קשה, כי ההורים שלי בכפר סבא, החברים הטובים נמצאים שם, והעבודה בראש העין. אני מרגישה שיש ניתוק מהעורק הפועם של העיר הגדולה, והתמיכה המשפחתית דרבנה אותי לקבל את ההחלטה על המעבר ולאפשר לנו להגיע לדירה, כי במרכז לא היינו יכולים לקנות נכס בעצמנו ולחיות בכזו איכות חיים".

- אז יש קשיים.

לירון: "ברור. כולנו חששנו מבעיה של הפרדה, אבל כל אחד לוקח אחריות אישית ואין תחושה של השתלטות או של פלישה למרחב".

עדי: "גם הנסיעות לא קלות, ועכשיו, כשיש לנו תינוקת, זה הרבה יותר קשה. בתור אחת שמאוד רכושנית לפרטיות שלה, היה לי חשש גדול. אבל אחרי היכרות של שלוש שנים עם המשפחה, האמנתי שיש בינינו מספיק כנות וטאקט כדי להבין איפה עובר הגבול ומתי לא לחצות אותו".

- אתן מתחברות למחאה שהתעוררה בשבועות האחרונים, או שזה רחוק מכן?

עדי: "המחאה מאוד מוצדקת. היום, כשיש לי ילדה בבית ורף הציפיות בעבודה של בעלי גדל כל הזמן, והוא צריך לתת 110%, זה בא על חשבון המשפחה. אני במירוץ חיים מטורף. אני גם סטודנטית לתואר שני במינהל עסקים, גם עובדת וגם אימא. אנחנו מצליחים להסתדר עם המשכורות שלנו, כי אנחנו מאוד מחושבים. בכל חודש אני עושה סיכום של הכנסות והוצאות, והכול תחת בקרה. הייתה גם עזרה של ההורים, שבלעדיה לא היינו יכולים לעשות את זה.

"לחו"ל, למשל, טסנו יחד פעם אחת לפני הלידה, כי ידענו שלא נוכל להרשות את זה לעצמנו הרבה זמן, רכב קנינו רק לפני שנה, לפני כל הוצאה עושים חשבון. הקרבה למשפחה מקילה את חלוקת הזמן, וזמן הוא כסף. סבא וסבתא עדיפים על מטפלת, גם רגשית וגם כלכלית".

"כשמשפחה באה יחד זה כוח מיקוח" | האח והאחות מתקרבים להורים

 חמולה / צלם: רפי קוץ

האח: שחר גרינברג, 31, עובד בחברת אשראי

אשתו: ורדה גרינברג, 30, מורה לאנגלית, הורים לרוני, בת שנה

האחות: ענת חרוש, 36, סוכנת ביטוח

בעלה: אייל חרוש, 42, פנסיונר צה"ל, הורים לפלג, בן שנתיים

מתגוררים: ראשון לציון, פרויקט נחלת החדשה של פרשקובסקי

ורדה ושחר גרו במשך חצי שנה בדירה השייכת להורים, בשכירות סמלית. "אחרי שהתחתנו החלטנו לקנות בית בפרויקט החדש, בעצת אימא של שחר, שמבינה בנדל"ן ואמרה שזאת השקעה נהדרת", אומרת ורדה.

"החלטנו ללכת על זה, אפילו שזה היה הרבה מעבר ליכולת הכלכלית שלנו", אומר שחר, "וכדי לעמוד במשכנתה עברנו לגור אצל ההורים של ורדה כדי לחסוך בהוצאות".

- ואיך זה היה?

"לא פשוט. אין פרטיות, אי-אפשר להסתובב בתחתונים אחרי המקלחת, ואחרי שהתינוק נולד היו הערות ועצות שלא תמיד היה נעים לשמוע. מצד שני, העזרה הייתה ענקית. אני נתתי עוד ועוד שעות בעבודה, כדי לשים קצת בצד, לעמוד בהוצאות של התינוק, ובתשלומי משכנתה של 5,000 שקל בחודש, כי רצינו לגמור אותה בעשר עד 15 שנים, ולא בשלושים".

- איך עושים את זה?

"5,000 שקל זה כל המשכורת של אשתי כמורה. נתנו את ה'פוש' הזה יחד. אשתי נתנה שיעורים פרטיים באנגלית בנוסף להוראה בבית הספר, ועשתה קייטנה קטנה בקיץ, וההורים נתנו הלוואה לטווח ארוך. בשורה התחתונה - אילו ההורים לא היו, לא היינו עומדים בזה".

- ואחותך ענת?

"אצלה היה אותו הדבר. הם שיפצו בית ורצו לקנות דירה בפרויקט. הם עוד לא עברו לכאן, וזה יקרה מאוד בקרוב, אחרי שימכרו את הבית המשופץ. לשנינו הקרבה להורים, שגרים במרחק כמה דקות מכאן, היא חשובה, אפילו קריטית. אפשר לתת להם את הילד אם אתה נתקע פתאום, וזה נותן חמימות כזאת, כי אף פעם אתה לא יודע על אילו שכנים תיפול. תמיד טוב שיש לידך מישהו שאפשר לסמוך עליו".

- הייתה גם הנחת קבלן בגלל הקרבה המשפחתית.

"והיא הייתה שיקול מאוד רציני בקנייה. כמעט שכנעתי את ההורים לעבור לפה. תראי, כשמשפחה באה יחד זה כוח מיקוח. אנחנו הצלחנו לקבל מחיר טוב וכמה צ'ופרים. הקטע הוא שההורים שלי קנו אצל אותו קבלן את הבית שלהם לפני 25 שנה".

- איך אתם קשור למחאת מעמד הביניים?

"בהרבה אלמנטים. אשתי ואני רוצים ילדים, והמצב הכלכלי שלנו עוצר אותנו מלהמשיך ולהרחיב את המשפחה. מחאת הנדל"ן פחות נוגעת לי כרגע, כי עשיתי את הצעד לפני שנתיים וחצי, לפני הקפיצה הגדולה וההגבלה על המשכנתאות. אילו הייתי רוצה לקבל את אותו סכום שקיבלתי כמשכנתה, לא היה לי סיכוי. הבנק גם לא סומך עליך ומת מפחד. התברכתי בכך שיש לנו הורים כאלה, כי לחברים שלי אין תמיכה כזאת, ואין להם כסף לדירה; בקושי לכלכל את עצמם ואת הילדים שלהם. אני באמת מקווה שזאת מהפכה".

"בהתראה של חמש דקות הם אצלנו" | סבא וסבתא עברו לזכרון

סבא: דודו זילברמן, 60, מנהל הביטחון של קניון ערים בכפר סבא

סבתא: ענת זילברמן, 55, מנהלת חשבונות

הבן: ליאב זילברמן, 31, איש קבע

הכלה: צליל זילברמן, 25, עוסקת בביטוח ובהשקעות

הנכדה: אלה, בת חצי שנה

מגורים: זכרון יעקב, פרויקט חלומות זכרון של שיכון ובינוי

צליל וליאב גרו בשכירות בקיבוץ עין כרמל, שניהם עובדים בחיפה. הם חיפשו מקום טוב באמצע, לא רחוק מהעבודה, מההורים שלה בחיפה ומההורים שלו בכפר סבא, וככה הגיעו לפרויקט לפני שנה וחצי. "התחברנו מיד לשכונה", אומר ליאב, "לפארק, למרכז המסחרי, לעובדה שיש פה הרבה מאוד זוגות צעירים שבאים מחתך דומה לשלנו. ההורים גרו בשכירות בכפר סבא, והחזיקו דירה משלהם בקריות. הם ראו שטוב לנו, ואנחנו שכנענו, מה שכנענו, לחצנו עליהם שירכשו פה דירה של ארבעה חדרים".

- לא צפוף לכם?

"לא רצינו להיות יותר מדי קרובים. הפרויקט בנוי בצורה של האות ח', אז הם ברגל אחת שלה ואנחנו ברגל השנייה, והפארק מפריד בינינו".

- למה כל-כך לחצתם על ההורים? שיקולי נוחות?

"היו פה הנחות לעמותת חיל הים, החיל שבו אני משרת, וההורים קיבלו מחיר טוב. אין ספק שהנוכחות שלהם מאוד עוזרת לנו, בעיקר מאז שאלה נולדה והקשר הרבה יותר הדוק. בהתראה של חמש דקות הם אצלנו. זה עוזר בחיסכון לבייביסיטר אחר הצהריים ובערב, או מאפשר סופי שבוע של שקט, שאנחנו לוקחים לעצמנו מדי פעם ושמים את אלה אצלם. תמיד טוב שיש עוד יד בסביבה, וארוחות משותפות בימי שישי".

- בקיצור, ההורים עובדים אצלכם.

"אני חושב שהמעבר לכאן תרם גם להם. פה סידור, פה קניות, פה עזרה, גם אנחנו נמצאים שם בשבילם".

- יש גם קשיים?

"עליי זה לא מקשה. אצלנו זה יותר ממושלם, יותר ממה שציפינו. אבא צריך לנסוע על הקו לכפר סבא, שאני מניח שזה לא תענוג גדול".

- מחאת מעמד הביניים מדברת אליכם?

"אילו הייתי מתעכב שנה לא יכולנו לקנות את הדירה. כשאני רואה את המחירים, גם ככה זה הקצה של הקצה. המחירים פה קפצו בעשרות אחוזים. גם ככה המשכנתה במקסימום וזה חונק אותנו. המעבר של ההורים מקל קצת כלכלית. אילו הייתי צריך לשלם לבייביסיטר, להקפיץ ולהחזיר את הילדה ממקום למקום, זה היה מסתכם לפחות בעוד 1,000 שקל בחודש. וכן, יש לפעמים גם עזרה באוכל, שגם בה אסור לזלזל".