צדק חברתי אמיתי

תזכורת למפגינים שזועקים לצדק חברתי: מדינת רווחה לא הולכת יחד עם מדינה כובשת

א. ההפוגה הטרגי-קומית של השבוע הייתה ללא ספק מה שאירע סביב מה שכונה "מכתב הטייקונים". במכתב הובעה דאגה למעמד הביניים הקורס וקריאה לראש הממשלה לעשות מעשה.

התגובות הנזעמות למכתב כללו פצצות סירחון על מגדלי אקירוב. אין ספק שמדובר היה באחד הטקסטים היותר מרגיזים ותלושים מהמציאות שהתפרסמו בזמן האחרון. הוא בפני עצמו יכול היה להיות ההפוגה הטרגי-קומית של השבוע, אלמלא מה שאירע בעקבותיו.

לא עבר זמן רב עד שהטייקונים התקוממו והכחישו. אין להם שום קשר למכתב, אמרו, הם לא יודעים מי כתב ומי חתם ומה אמרו ומה רצו, והם בכלל לא בסיפור הזה, ותעזבו אותם בשקט בבקשה.

אני מאמין להם בכל לבי. למעשה, ההכחשה שלהם הייתה הרבה יותר אמיתית וכנה בעיניי מהמכתב עצמו. דאגה למעמד הביניים? נו, באמת. הם בכלל לא בסיפור הזה. הם לא דואגים למעמד הביניים יותר ממה שהדייג דואג לתולעים שהוא משתמש בהן כפיתיון.

בהכחשה שלהם הצליחו הטייקונים לאשר את כל מה שחשבנו עליהם. הם לא כתבו את המכתב כי לא יכול היה להיות אכפת להם פחות. זה היה מצחיק ועצוב ומרגיז ופוקח עיניים.

ב. האמת היא שיש להם מה לדאוג ושצריך להיות להם אכפת. אחרי הכול, הם אחד מ-3 הגורמים שהביאו לפרוץ המחאה הזו. התנהגותם המופקרת וחסרת המוסר בשנים האחרונות הייתה אחד הדברים שהוציאו את האנשים לרחובות.

הסדרי חוב, תכנוני מס יצירתיים, שכר המינימום לעובדים, שכר הבכירים המופרז, הראוותנות, הצדקנות, המטוסים הפרטיים, החתונות המפוארות, המינופים, העסקות הסיבוביות, האיומים הטיפשיים לעזוב את הארץ בכל פעם שמישהו העז לפקפק במעשיהם, אי-ההסכמה "להכניס את היד לכיס", הדיבידנדים, פולחן האישיות, ההתבכיינות מעוררת הקבס בסגנון "רודפים אותנו", ועוד, ועוד, ועוד קצת.

אז כן, הם צריכים לדאוג. את מה שמכונה בפיהם "שנאת עשירים" הם הרוויחו ביושר, אם יושר זו מילה שראויה להיכתב בהקשר הזה. הם ללא ספק חלק מהבעיה, וטיפול בהם חייב להיות חלק מהפתרון.

ג. הגורם השני שגרם למחאה היה כמובן הפוליטיקאים. אני מכליל פה, כמובן, אבל נדמה שגם ההכללה הזו הורווחה ביושר (שוב, אם יושר זו מילה וגו'); אנשים שרק השבוע העזו לדרוש ולקבל תוספת של 4,000 שקלים לביגוד. כמה דביל צריך להיות נבחר ציבור כדי לדרוש תוספת בזמן הזה, כמה אטום ורע.

אנשים שמבלים את חייהם בהתחמקות מאחריות, בלדאוג כל אחד למגזר שלו, בתככנות, בהתקזזות, בגימיקים מטופשים - בחיי שכמעט הקאתי השבוע כשראיתי את חברת הכנסת אורית זוארץ (קדימה) נואמת במליאה בשמלת כלה - בנסיעות לחו"ל; ברדיפת כבוד מגוחכת (ראו מירי רגב, הדורשת להיות מכונה "חברת הכנסת מירי רגב"); באדישות שאין לה אח ורע, לשביתות הרופאים, העו"סים, המורים; בהצעות חוק מטופשות שבינם לבין רווחתנו אין דבר וחצי דבר, ועוד, ועוד, ועוד קצת. זו ממשלה מנופחת, בזבזנית, קואליציית ענק ואופוזיציית כלום.

כן, יש ביניהם כמה - מימין ומשמאל - שלבם במקום הנכון, אבל הם היוצאים מן הכלל שלא מעידים על הכלל בגרוש.

ד. על שני הגורמים האלה יכולים להסכים כולם. אבל היה עוד גורם שעליו משום מה מדברים הרבה פחות מאז שפרצה מחאת האוהלים. מה המגמה הבולטת בישראל בזמן האחרון מלבד טייקונים משולחי רסן ופוליטיקאים חסרי בושה?

מדובר כמובן במגמה חריפה של גזענות ושל אנטי-דמוקרטיה. זו הייתה הכנסת הבוטה ביותר בתחום הזה מאז קום המדינה. לא אמנה כאן את כל החוקים המטומטמים ואת הצעות החוק המקוממות, זה רק מביא לי עצבים והדברים בכל מקרה ידועים. זה היה הגורם השלישי, שעליו לא מדברים כרגע כי עכשיו כולנו בראש "לא פוליטי" ו"א-מפלגתי".

ה. רק להבהיר: אני בעד הא-מפלגתיות והאי-פוליטיות של המחאה הזו. כמו שכתבתי לא פעם, על ימין ושמאל נוכל להתווכח גם כשהמס על עבודה יהיה נמוך יותר ומס החברות גבוה יותר. ועדיין, זו הצלע השלישית, הנעלמת, בבסיס המחאה הזו. התחושה שסתימת פיות, אפליה והדרה הפכו לפרקטיקה יומיומית.

אתה לא חייב להיות שמאלני בשביל לחוש אי-נוחות - אפילו ברמה לא מודעת - לנוכח המגמות הנ"ל. אתה יכול להיות הכי ימני והכי בעד חוק החרם, ועדיין, משהו בתוכך חייב להתקומם נגד כוחנות בזויה מהסוג הנ"ל. משהו בך חייב לצרוח שיום אחד יעשו את זה גם לך, ושאת מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, אפילו אם הוא שמאלן בוגד. היה בזה משהו כל-כך בוטה, כל-כך לא יהודי.

הייתה פה הבנה, לא מודעת כאמור, שאת מה שעושים היום לערבי יעשו מחר לעני. ההבנה הזו הצטרפה להבנה שבקצב הזה גם אתה הולך והופך לעני ולהבנה שלאף אחד לא באמת אכפת, ובום, מחאה.

ו. היו שם עוד דברים, בתת-המודע הקולקטיבי שלנו, שהביאו למחאה הזו. גלעד שליט, לדוגמה. ההבנה שבסופו של דבר למדינה לא ממש אכפת ממך, שהכול מהשפה ולחוץ. הילד של כולנו, עאלק. כנ"ל בנוגע להתנתקות ולרפורמת בכר, כמו שכתבתי כבר. שני דברים עצומים שאנחנו חוגגים להם חמש שנים הקיץ הזה, ושניהם נעשו מעל ראשו ומאחורי גבו של האזרח. גם שם למדנו שלאף אחד שם למעלה - בפוליטיקה או בכלכלה - לא אכפת מהאזרח הקטן. אלה שלושת הבסיסים וחצי של המחאה הזו.

ז. סליחה, אבל אני חייב להכניס פה מאמר מוסגר. מאסתי בביטוי הזה, "האזרח הקטן". האזרח הוא לא קטן, חברים, האזרח הוא גדול. הסופר האהוב עליי, פרננדו פסואה, כתב פעם את המוטו של החיים שלי: "אני בגודל של מה שאני רואה". ובכן, אחיות ואחים - אתם אזרחים בדיוק בגודל שבו אתם רואים את עצמכם.

ח. אז אלה שלושת הבסיסים וחצי של המחאה הזו. יש עוד שני דברים קטנים, קטנטנים ממש, שלא מדברים עליהם. ובצדק. זה אולי עדיין לא הזמן. אבל הזמן יגיע, והוא יגיע בקרוב. ואם לא בקרוב, אז קצת אחר-כך. הם לא הובילו למחאה הזו והם לא קשורים אליה, לפחות לא במישרין; אבל הטיפול בהם, בדברים הקטנים האלה, יהיה חייב להיות אחת מהתוצאות של המהפכה התודעתית שעוברת על חלק גדול מאזרחיה הטובים של המדינה הנהדרת שלנו.

אלה היחס לאזרחי המדינה הערבים ולכיבוש, כמובן. כשצעדתי במוצ"ש האחרון בין אחיי ואחיותיי, מימין ומשמאל שמעתי אותם, וצעקתי יחד איתם "מדינת רווחה". אני בעד מדינת רווחה, ואני חושב שזה לא רק דבר נכון ומוסרי, זה גם דבר מעשי ואפשרי.

אבל יש רק דבר אחד קטן שכדאי לזכור: מדינת רווחה לא הולכת יחד עם מדינה מפלה. מדינת רווחה זה לא דבר שהולך יחד עם מדינה כובשת. אלה ערכים שחייבים להתנגש מתישהו. לא יכול להיות שדאגה לחלש תיעצר בסעיף הדת בתעודת הזהות או באיזה מחסום דמיוני. זה פשוט לא יכול להיות.

אני שומע את האחיות ואת האחים זועקים ודורשים צדק חברתי. זה יפה. זה נשגב. אבל צדק לא יכול לחול רק על 80% מהאוכלוסייה. אם זה ככה הוא לא צדק, הוא חרטא. והוא לא חברתי, הוא חרטא ברטא.

ט. יודעים מה, עזבו את הכיבוש עכשיו. דחינו את זה כל-כך הרבה שנים, נדחה את זה עוד קצת. בואו נתחיל עם אזרחיה ועם תושביה הלא יהודיים של המדינה. הערבים, הבדואים, מהגרי העבודה. בואו נחיל עליהם את הדרישות שאנחנו דורשים לעצמנו במחאה הזו, אבל בגלוי. בואו נשים על השולחן את אחד הדברים הלא צודקים ביותר במדינה הזו שלנו.

הדרישה לחברת מופת שבה ועלתה לפני השטח ב-3 השבועות האחרונים. ובכן, אין חברת מופת שלא דואגת למיעוטים שלה. אם היא דורשת רק את רווחתו של הרוב, היא אינה חברת מופת כלל וכלל. להפך.

דרור פויר
 דרור פויר

הרהור

האזרח הוא לא קטן, הוא גדול. הסופר פרננדו פסואה כתב את המוטו של החיים שלי: "אני בגודל של מה שאני רואה"