אשליית הזמן: למה הספורטאי הישראלי כושל נגד השעון?

הנה שני סיפורים שיכולים לתת תשובה כללית לשאלה 'איפה עומד הספורט הישראלי בשנת 2011'. הראשון קשור לאליפות העולם בשחייה שהתקיימה בחודש שעבר בבריכה בשנחאי: כשיעקב תומרקין קבע שיא ישראלי ב-200 מטר גב (1:58.21) שהבטיח עבורו את הקריטריון למשחקי לונדון 2012, הוא התקרב לתוצאה שנקבעה בעולם כבר לפני 26 שנה; השיא הישראלי של נמרוד שפירא בר אור ב-200 מטר חופשי מקביל לתוצאה שנקבעה בבריכה לפני 27 שנה; גל נבו (200 מעורב אישי) הצליח לקבוע את התוצאה הטובה ביותר במונחים היסטוריים - והתוצאה שלו נקבעה "רק" לפני 20 שנה.

הסיפור השני קשור קצת יותר לזירה המקומית: המנצח בריצת 100 מטר באליפות ישראל באתלטיקה שנערכה לפני חודש בהדר יוסף, אסף מלכה, חגג מדליית זהב עם תוצאה (10.59 שניות) שנקבעה בעולם כבר בשנת 1912. בחישוב מהיר, לפני 99 שנה. וככל שנמשיך לחפור ולדון בעניינים השוואתיים שקשורים למדדי זמן, נגלה שלמרות שהספורטאים הישראליים עומדים בקריטריונים לאליפויות עולם ומשחקים אולימפיים - הרי שברוב המוחלט של המקרים מדובר בפערים של עשרות שנים מתוצאות שנקבעו בעולם.

פערי הזמן מרמים עוד אם מנסים לתרגם אותם לתמונה חיה בשטח: למשל, זוהר זמירו שקבע ברוטרדם את הקריטריון האולימפי ל-2012 במרתון עם תוצאה של 2:14.28 שעות, פיגר בכשלושה קילומטר אחרי המנצח באותו מרתון; או אפילו גל נבו, שאם היה שוחה לצדו של ראיין לוכטה יום מאוחר יותר במקצה הגמר, היה מפגר בכ-6 מטר אחרי האמריקני - פיגור עצום כשמדובר במשחה ל-200 מטר בלבד.

אם מנסים להבין איך תיאוריית הפער העולמי מסתדרת בכל זאת עם ההצלחה של לא מעט ספורטאים ישראליים לזכות במדליות אולימפיות או באליפויות עולם, הרי שהתשובה טמונה אי שם בפסיכולוגיה. במלים פשוטות יותר: אנחנו מצליחים בעיקר בענפים שאינם מדידים, בכאלה שצריך להתמודד מול יריב בשר ודם.

 שחר צוברי אולימפידה / צלם: רויטרס

***

המושג הצלחה משתנה מאוד בין ענפי הספורט, בעיקר בין ענפים מדידים ואובייקטיביים (שחייה ואתלטיקה קלה) לבין ענפים סובייקטיביים (התעמלות) או כאלה שבהם נקבע המנצח במאבק מול מתחרים (ג'ודו, שייט).

ההתמודדות בשחייה ובאתלטיקה קלה היא כפולה - מול יריבים אך יותר מזה אל מול התוצאה האבסולוטית שמביעים השעון או המטר. התמודדות זו, בעיקר בתחרות מול השעון, מציגה תמונה עגומה של הישגי הספורטאים הישראליים לאורך הדורות. אי ההצלחה בתחרות אל מול התוצאות האיכותיות בעולם גדלה עוד יותר ביחס להצלחות בענפים הסובייקטיביים או אלו הדורשים ניצחון בהתמודדות מול יריבים. לראייה: כל שבע המדליות של ישראל במשחקים האולימפיים עד כה היו בג'ודו, גלישה (שיט) וחתירה - ענפים בהם נדרשת התמודדות פרונטאלית נגד יריבים. ולא לחינם גם המועמדים הבאים שלנו למדליות הם מענפים אלו.

לכאורה לא אמור להיות שוני בין ענפי הספורט השונים בהכנה ובאימונים, טוען פסיכולוג הספורט האמריקאי ביל קול, אם כי ספורטאים במקצועות שאינם תלויי זמן מייצרים מאבק מוחות מול היריבים שלהם ומנסים לנצל את חולשותיהם כדי לנצח. אבל בכל זאת יש הבדל מהותי בין הישגי הספורטאים מישראל בין הענפים. מדוע? המאבק הכפול, מול היריבים ומול השעון, דורש מבנה אישיותי מיוחד בעל מאפיינים מזוכיסטיים יצירתיים - בניגוד למזוכיזם ההרסני המקובל, טוען נועם אייל, פסיכולוג קליני המייעץ לספורטאים שנים רבות. "הספורטאים המתחרים נגד השעון הופכים את הסבל למקור של הנאה פרברטית, התענגות. ההנאה אצלם נגרמת מתוך הסבל, והכאב הופך לאובייקט שאותו מנסים לטפח", מוסיף אייל.

שיאני העולם, לפי התפיסה הזו, ניחנים לא רק בגנטיקה יוצאת דופן המביאה אותם להישגים, מתוך סביבה תומכת ומפרגנת, אלא בעיקר למבנה אישיותי קיצוני המוכן לספוג סבל בלתי רגיל ועל-אנושי ובעיקר רצוף וללא הפסקות להתאוששות, ועם דחף ליצור עוד גירויי כאב כדי לממש את האשליה שהאדם מסוגל לנצח את השעון. הספורטאי הישראלי, שמתפתח בתרבות שאינה מעודדת במיוחד עיסוק ספורטיבי ומלאכת האיתור שלו בעייתית מלכתחילה, אינו מוכוון ערכית ותרבותית להקריב את גופו ובעיקר את נפשו לרמות הסבל שמביאות לשיאי עולם. עוצמת האימונים של הספורטאי הישראלי אולי אינה שונה בתכלית מזו המתקיימת במרכזי השחייה והאתלטיקה הקלה בעולם, אבל האווירה שונה.

חלק 2: האם ישראל היא "אומת ספורט" גרועה?

"תפיסת העולם של החברה כאן, על כל רבדיה, היא של הימנעות מסבל ומכאב שלא לצורך. הן ההורים והן המאמנים לא דוחפים את הספורטאים הצעירים עד הקצה", מתאר אייל. הימנעות כזו מביאה לכך, שכבר בשלב גיבוש הבסיס הפסיכולוגי, הספורטאי הישראלי נחות מבני גילו במדינות אחרות, שכן הוא לא מסוגל ללכת עד הסוף עם הכאב שלו על מנת להכריע גם את היריבים וגם את השעון. החברה הישראלית היא חברה התופסת את עצמה כסובלת וקורבנית. המחאה החברתית הנוכחית מדגישה לא רק את הקושי להתקיים ברווחה כלכלית. לכך יש להוסיף את רמת המתח הביטחוני ההישרדותי הקיימת כל הזמן ולעיתים מקצינה בעתות הסלמה או מלחמה.

"עם רמת סבל כזו, בארץ לא מחנכים את הילדים לסבל נוסף בתחום הספורט המזוכיסטי, המצוי במיוחד מול השעון. מה שהתגבש בישראל זהו חיבור אסתטי ולא ערכי אל הספורט ההישגי", מסכם אייל.

***

המרדף אחרי השיא המדיד אינו חלק מהמצע ההתפתחותי עליו נוצר הספורטאי הישראלי: אם כבר התגבר על הנחיתות הגנטית (בעיקר באתלטיקה - מאוצים וריצות ארוכות), החליט שהוא עוסק בספורט ואותר כמוכשר יהיה עליו גם להיות בעל מבנה אישיות ייחודי אשר בהחלט ניתן לטפחו בגישה אחרת מהמקובל כאן. מאז קום המדינה זה עוד לא קרה, וספק אם באקלים התרבותי הקיים זה יקרה. עד אז נתמקד בענפים הלא מדידים.

אנחנו נגד העולם - חלק 2

שיאים ישראלים*: מתי השיגו ספורטאי העולם תוצאות דומות?

שחייה
שיא ישראלי: מרדית בודנר - 400 חופשי, 4:14.87 דק' - לפני 36 שנה
שיא ישראלי: אניה וולצ'יקוב - 200 גב, 02:13.39 דק' - לפני 35 שנה
שיא ישראלי: יעקב תומרקין - 200 גב, 1:58.21 דק' - לפני 26 שנה
שיא ישראלי: נמרוד שפירא - 100 חופשי, 48.93 שנ' - לפני 26 שנה
שיא ישראלי: גל נבו - מעורב אישי, 4:11.51 דק' - לפני 9 שנים

אתלטיקה
שיא ישראלי: יוחאי הלוי - רוחק, 7.99 מ' - לפני 76 שנה
שיא ישראלי: יוסף גזצ'או - 1,500 מ', 3:40.90 דק' - לפני 56 שנה
שיא ישראלי: דימיטרי גלושצ'נקו - 200 מ', 20.86 ש' - לפני 48 שנה
שיא ישראלי: יוסף גזצ'או - 3,000 מטר, 7:51.40 ד' - לפני 49 שנה

* רשימה חלקית של שיאי ישראל שנשברו בשנתיים האחרונות