AMERICA

אחרי 100 שנה של קלישאות, אין זה כלל מן הנמנע שהפעם אמריקה באמת שוקעת

זה הזמן לקלישאות עיתונאיות, והן נמרחות בשפע על-פני העמודים הראשונים של העיתונים. קלישאת-הקלישאות היא כמובן "נפילת האימפריה האמריקאית". הפחתת ה-A השלישית מדירוג האשראי של S&P העניקה רישיון להעלאת הגירה התקופתית הזו.

על "נפילת האימפריה" חזרנו ושמענו עד זרא במאה השנה האחרונות. ארצות הברית הצליחה לחזור ולהיחלץ ממשברים הורסי אימפריות. היא הצליחה לחזור ולשבור שיאים חדשים של שגשוג ושל עוצמה שנים לאחר שנחזתה שקיעתה. היא חזרה והתנסתה בדיכאונות קיבוציים.

בסוף שנות ה-70 התפשטה בה ההנחה, שבעיותיה אינן בנות פתרון. הימים היו ימי אינפלציה חסרת תקדים, האמרה מסחררת של מחירי הנפט, סף פשיטת רגל של ערים ושל מדינות, נשיא שעורר אי-אמון מסיבי מצד אזרחים ומצד זרים. ג'ימי קרטר נשא נאום ב-1979, שניתן לו אחר כך השם "נאום המחלה הלאומית" (אף כי עצם המלים האלה כלל לא הופיעו בו).

שנות ה-80 אמנם עמדו בסימן התאוששות כלכלית תחת נשיאות רונלד רייגן. אבל הרושם שארצות הברית תכרע תחת נטל חובותיה הניב כבר אז אסכולה של מספידי-אימפריה. רב המכר האינטלקטואלי הפופולרי של הימים ההם היה "עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות" מאת ההיסטוריון פול קנדי.

שנתיים אחר כך, אמריקה עמדה בעיצומה של אופוריה, כאשר הקומוניזם המזרח אירופי התמוטט, ובקעים ניכרו אפילו בקומוניזם הסיני. ההיסטוריון פרנסיס פוקויאמה דגדג אז את המערב במסתו המפורסמת על "קץ ההיסטוריה": ניצחון הדמוקרטיה הקפיטליסטית על כל יריבותיה. חלפו עוד שנתיים, אמריקה עמדה בעיצומו של מיתון חריף, והכול דיברו על שקיעת התעשייה האמריקאית ועל נפילת נכסיה ושווקיה בידי היפנים.

שש שנים אחר כך, בשנה החמישית לנשיאות ביל קלינטון, ארצות הברית הצליחה סוף-סוף לאזן את הגירעון בתקציבה, והנשיא הציע ברצינות גמורה לפרוע את החוב הלאומי עד 2012, או עד 2016 לכל המאוחר. בסוף נשיאותו של קלינטון, ארצות הברית עמדה בעיצומו של השגשוג הכלכלי הארוך ביותר שלה מאז ומעולם.

מניות ודפרסיות הן אפוא חלק בלתי נפרד של החוויה האמריקאית. אגב, הספדים של זרים רבי טינה התחילו להישמע עוד בשנים הראשונות של המאה ה-19, כאשר גבולה המערבי של ארצות הברית היה נהר המיסיסיפי, ולא היה לה אפילו צבא סדיר.

כמו העשן מטוטנהם

אני כותב את הדברים האלה לתועלת הרקע, לא מפני שאני חושב כי מה-שהיה-הוא-שיהיה. אדרבא, ייתכן מאוד שהפעם החרדה לשלומה של אמריקה מוצדקת, וסכנת שקיעתה מוחשית מאוד. כמה מוחשית? מי יודע. אולי מוחשית כמו האוהלים בשדרות רוטשילד ועצרת ההתעוררות ההיסטורית ברחוב קפלן. אולי מוחשית כמו העשן שעלה בסוף השבוע שעבר מטוטנהם, לונדון, לא בעקבות הדרבי האחרון עם ארסנל. מוחשית במידה שהמוסדות הפוליטיים לא יוכלו עוד למשול, מוחשית במידה שניכור הרה-אסון יתפתח בין האמריקאים ובין ממשלתם.

מוטב לחזור ולשנן שאין שום דבר מקודש ובלתי נמנע בסדר הפוליטי הקיים, בשום מקום. גבולות, מבנים מדיניים וחוקות היו תמיד, ויהיו תמיד, עניינים זמניים. לחם נס באופן טבעי, ולחם נס על נפשו כאשר אנשים חסרי כישרון יושבים אצל ההגה.

גור וידאל רב האנפין, הסופר והמסאי השמאלי הרדיקלי, תיאר את עצמו פעם כ"ביוגרף של אמריקה". הוא כתב סדרה מרשימה של שבע נובלות היסטוריות תחת הכותרת "הנרטיבים של האימפריה" (ראו-נא gorevidalpages.com). בינואר 1986 הוא כתב מסה שנונה, ושנויה במחלוקת (בשבועון Nation), ששמה היה 'רקוויאם לאימפריה האמריקאית'".

הוא פתח אותה במלים: "ב-16 בספטמבר 1985, כאשר משרד המסחר בוושינגטון הודיע שארצות הברית הפכה לבעלת חוב, האימפריה האמריקאית מתה. היא הייתה בת 71 במותה, וסבלה מבריאות לקויה מאז 1968. כמו כל הקיסרויות של הזמן החדש, האימפריה האמריקאית הסתמכה לאו דווקא על עוצמה צבאית, כי אם על עליונות כלכלית... במשך שלושה דורות (מאז המהפכה הצרפתית), בריטניה קיימה את קיסרותה בהסתמך על עליונותה הפיננסית של לונדון. או-אז, ב-1914, ניו יורק החליפה את לונדון כבירה הפיננסית של העולם. לפני 1914 ארצות הברית הייתה בחזקת ארץ מתפתחת, התלויה בהשקעות זרות. אבל משעבר הכוח הפיננסי מן העולם הישן אל העולם החדש, ארץ שהייתה חייבת הפכה לארץ נושה, המנוע העיקרי של כלכלת העולם".

זה היה אפיון וידאלי פר-אקסלנס, מתחכם, מתגרה, אבל נועז. מוטב לזכור שהוא כתב את הדברים בזמן שארצות הברית שגשגה, והפופולריות של רונלד רייגן עמדה בשיאה. מצב הרוח הלאומי היה מצוין, וזה 13 שנה שארצות הברית לא לחמה שום מלחמה מעבר לים. יריביה הסובייטים, לעומת זאת, היו שקועים עד צוואר באפגניסטן; והסינים כבר התחילו למלא את אסמי אמריקה במוצרי יבוא זולים, לתועלת האינפלציה הנמוכה.

אני חושב שווידאל התקרב לקלוע למטרה. היום שבו ארצות הברית הפכה לחייבת נטו הוא היום שבו התחילה להישמט מידיה השליטה על גורלה.

אפילו איסלנד לא יכלה

עצם ההשמטה של A אחת מדירוג האשראי אינה חשובה כשלעצמה. היא חשובה, לעומת זאת, במובן שבו היא מחזקת רושם ומזרזת נטיות ותהליכים. והיא חשובה במיוחד בגלל התזכורת שהיא מספקת, הן על מצב-הדעת האמריקאי והן על מצב הפוליטיקה האמריקאית. "מצב-הדעת" הוא זה שהניח לארצות הברית בשלושים השנה האחרונות להתרגל לחיות הרבה מעבר לאמצעיה. כמובן, זה אינו פטנט אמריקאי. הבריטים, האיטלקים, הספרדים, שלא להזכיר את היוונים, את האירים ואת הפורטוגלים, עשו בדיוק אותו הדבר.

"מצב הפוליטיקה" הוא היקף הראיות המצטברות, שנוסחת השלטון בארצות הברית אינה משרתת עוד את צרכיה ואת האינטרסים שלה. פגמיה הם יותר מסך כל פגמיהם של הפוליטיקאים המעורבים. ארץ מודרנית, בייחוד בגודלה של ארצות הברית, אינה יכולה ליישב משברים מערכתיים מסובכים כאשר לממשלתה אין רוב פרלמנטרי, מפני שאין היא זקוקה לרוב כזה כדי לקום. מאחר שהאמריקאים אינם עומדים לשנות את חוקתם - חס ושלום, הלוא היא טבועה בקדושת האבות המייסדים - לא תהיה להם בררה אלא להעניק את הנשיאות ואת הקונגרס לאותה מפלגה. עכשיו נראה שזה יוכל לקרות רק אם בשנה הבאה ייבחר רפובליקני לנשיא, מפני שאין כל סיכוי נראה לעין שהרפובליקנים יפסידו את בית הנבחרים.

כך או כך, לאמריקה מזומן משבר תודעה ארוך וקודר. עניינו הוא ההכרה הגוברת במגבלותיה. לא קל להכיר במגבלות - אפילו לא בחברה קטנה ואינטימית כמו איסלנד, על 300 אלף תושביה. כאשר תהום ענקית רובצת בין 350 מיליון האמריקאים ובין מנהיגיהם, כאשר רבים חדלו להאמין אף למלה אחת הבוקעת מן הגרונות בוושינגטון, צל השקיעה אינו עוד מראית עין או הגזמה אדיטוריאלית.

צרו איתנו קשר *5988