מי יישאר לכבות את האור בפסגות?

קשה להשתחרר מתחושת "האחרון שיוצא, שיכבה את האור" שאופפת כרגע את פסגות. בית ההשקעות שהתגאה בעבר ב"רוח פסגות" המיוחדת, שינה לאחר רכישתו בידי קרן אייפקס בבת אחת את ה-DNA שלו, והזעזועים לא איחרו לבוא. תחת הבעלות החדשה מצב הרוח במסדרונות שפוף, חלק מהעובדים מרעננים קורות חיים וזרזיף הבכירים העוזבים מתגבר. אמנם לכל עוזב נמצא מחליף, אבל התרבות הארגונית הייחודית של פסגות, זו שהעניקה לה את המובילות, התפוגגה.

על רקע זה, עזיבתו הבוקר של זיו שמש, מנכ"ל קרנות הנאמנות בחברה, לטובת ניהול מנורה מבטחים פיננסים, היא מכה קשה לפסגות. אי אפשר לטייח את המציאות ואין דרך אחרת לראות את זה. ולא רק כי שמש הוא איש השקעות מוכשר - מצרך שמצוי במחסור בפסגות.

שמש מונה לתפקידו זה על ידי המנכ"ל רונן טוב רק לפני כמה חודשים, ובנוסף קיבל הסכם שכר מתגמל ומקום בהנהלת בית ההשקעות הגדול בישראל. בניגוד לעוזבים אחרים, אנשיו המובהקים של המנכ"ל הקודם רועי ורמוס, שמש לא עזב כי לא נמצא לו מקום בהנהלה החדשה, או כי באייפקס לא רצו שיישאר. להיפך, לצד טוב, היו"ר זהבית כהן חיבקה את שמש חזק, שיבחה אותו בלי סייג וסימנה אותו כאחד ממנהלי הליבה בפסגות של אייפקס.

אם כך, מדוע בחר שמש לעזוב את החיבוק של זהבית לטובת ניהול בית השקעות קטן יחסית, עם חברת קרנות נאמנות בקצה העשירייה הראשונה ועם רבע מהיקף הנכסים (ולא מיותר לציין כי בניגוד לפסגות, נורמות השכר של מנורה הרבה יותר נמוכות)?

בהחלט צריך לתת קרדיט רב ליכולות השכנוע של מנכ"ל מנורה, ארי קלמן, ולעובדה שבגיל צעיר שמש קיבל הזדמנות גדולה להיות מנכ"ל בית השקעות. אבל אין מנוס מהמסקנה הברורה - בעזיבתו של שמש יש משום הבעת אי אמון בתרבות הארגונית החדשה של פסגות.