המנהלים הבאים של העולם: על הרגלי הלימוד של הסינים

הם מקדישים 15 שעות ביממה ללימודים, על רומנטיקה ויחסי מין אסור אפילו לדבר, ובעתיד הלא רחוק הם ינהלו את העולם. שנה במחיצת האליטה הבאה של בייג'ין ממחישה היכן טמונה עוצמתה של המעצמה הסינית, וגם חולשתה. בסימן החזרה ללימודים > אפריל רבקין, פאסט קומפני

נפתח בשאלה קיומית, לפחות במושגים תיכוניסטיים: אם כל התלמידים, בלי יוצא מן הכלל, כשירים לשאת בתואר חנון, מיהו בעצם "החנון של הכיתה"? אדם שיעלה את השאלה לדיון בסין עשוי להזדקק גם לשאלת המשך: האם חרשנות קולקטיבית היא-היא הדרך לקדמה?

ערב שבת, שעת דמדומים יורדת על בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה של בייג'ין. יום הלימודים הסתיים, ומחוץ לבית הספר בדיוק מתחיל מפגש חרשנים לא רשמי. האוויר ברחוב מחניק ורע. יש שתושבי בייג'ין מכנים אותו "הערפל הגדול", אך למעשה מדובר בערפיח כבד ותמידי. רביעיית בני נוער ממושקפים - בוב, דניאל, ג'וליה וג'ניס (במסגרת משקפיים, אך ללא עדשות) - מנסה להחליט מה לעשות עכשיו.

מישהו מציע לקפוץ לחנות הספרים כדי לקנות ספרי תרגילים לבחינות הכניסה לקולג', שאין חשובות מהן, ועתידות להתקיים בעוד ארבעה חודשים. "כבר מאוחר נורא!", אומרת ג'וליה, שבודקת מה השעה בטלפון הנייד שלה. "אפשר פשוט לקנות אותם באינטרנט".

סינים סדנאות יזע, גרסת התיכון / צלם: רויטרס
 סינים סדנאות יזע, גרסת התיכון / צלם: רויטרס

במקום זאת הם פונים אל סניף מקדונלדס שמול בית הספר. הארבעה מזמינים תה, וממהרים להוציא את ספרי הלשון שלהם, כדי להקדיש עוד שעה שקטה ללימודים לפני שימהרו הביתה ויישבו ללמוד עוד קצת. למעט היציאה למקדונלדס, זהו יום שגרתי למדי מבחינת הארבעה, כמו גם מבחינת כל יתר תלמידי כיתה י"ב בבית הספר שלהם, הנחשב לאחד התיכונים המובילים בסין.

מפליא לגלות באיזו מידה נעדר מחייהם של התלמידים האלה כל היבט של בחירה, או של מה שבבתי ספר תיכוניים בארצות אחרות יש הנוהגים לכנות "כיף". הם אינם בוחרים במקצועות הלימוד; נאסר עליהם לצאת לדייטים; ענייני אופנה כלל אינם עולים על הפרק: מדי בית הספר, בכחול ולבן, הם מעין חליפת ריצה עשויה פוליאסטר, זהה לבנים ולבנות, חסרת צורה ומשעממת למראה, המוחה כמעט כל מאפיין מושך עין בדמותם של הלובשים אותה. במשך שנים גם נאסר עליהם לבוא ללימודים בשיער ארוך, מתולתל או צבוע, אם כי יש מי שימצא אות לניצני ליברליזציה פעוטים בעובדה שהנערות מורשות כעת להאריך את שערן.

סינים סדנאות יזע, גרסת התיכון / צלם: רויטרס
 סינים סדנאות יזע, גרסת התיכון / צלם: רויטרס

"פעם לא הרשו את זה. זאת הייתה הפרה של זכויות האדם שלנו!", אומרת יאנג קיאנג ארוכת המחלפות, תלמידת השנה האחרונה, המוכרת גם בשמות האנגליים קופליה ורוזלינד (שמות אנגליים הם מן התחומים המעטים שהתלמידים נהנים בהם מחירות מוחלטת, והיא בחרה אותם, ויש לה כמה נוספים).

מטרתה של כל המשמעת הנוקשה הזו היא למנוע כל הסחת דעת אפשרית מן התלמידים המתכוננים ל"גאוקאו", בחינות הכניסה הלאומיות למוסדות להשכלה גבוהה, שנהוג לראות בהן מפתח להצלחה בחיים. הלחץ על תלמידי השנה האחרונה בתיכון עצום. אם הכול יתקדם כמתוכנן, הם עתידים להצטרף לאליטה המובילה את התעוררותה הפוליטית והכלכלית של סין. הם יהיו קובעי הדעה, פקידי המפלגה הקומוניסטית, המושכים בחוטים, בעלי ההון - ואולי, רק אולי, גם הרפורמיסטים.

סינים סדנאות יזע, גרסת התיכון / צלם Shino Fukada
 סינים סדנאות יזע, גרסת התיכון / צלם Shino Fukada

1,400 שנה של פסיכומטרי

בשלהי שנות ה-90 הגעתי לתיכון השני במסגרת חילופי סטודנטים, כחלק מניסיון להימלט מחיי חרשנות משל עצמי בקליפורניה. זו הייתה חוויה משחררת להפתיע. המדים אפשרו הפוגה מבורכת מהלחץ הבלתי נסבל שבבחירת בגדים מדי בוקר מתוך הערימה התמידית שעל רצפת החדר שלי. אם היו קליקות בקרב חבריי הסינים ללימודים, מעולם לא הבחנתי בהן. גם מתח מיני לא היה - לא הצלחתי להבין איפה כולם החביאו את ההורמונים שלהם.

בשעתו, בניסיון לחלץ אותי מפקעת תולעת הספרים שלי, הספרנית בבית הספר שלי בקליפורניה ציטטה באוזניי את מארק טוויין: "מעולם לא הנחתי לבית הספר להפריע לחינוך שלי". למקרה שלא הבנתי, היא הוסיפה גם הוראות אופרטיביות: "צאי מכאן כבר! לכי והכירי אנשים!". הציווי המופנה אל התלמידים הסינים הוא ההפך הגמור, כפי שהבנתי כבר מן העמוד הראשון בספר הלימוד שלי לסינית קלאסית, שבו הופיע הסיפור על המשורר הנודע לי באי. מטעם לא ידוע כלשהו - שעמום? תסכול? מצוקה כלכלית? - נשר לי הצעיר מבית הספר. יום אחד פגש זקנה בדרך. הוא תהה מדוע היא משפשפת חתיכת מתכת שהייתה לכאורה חסרת ערך. היא הסבירה לו שהיא משחיזה אותה כדי להופכה לחפץ שימושי - מחט. בהשראתה, החליט לעשות דבר דומה - אך במקום מתכת החליט להשחיז את מוחו. האגדה מספרת שהוא חזר ללימודים, וכיום, 1,200 שנים לאחר מכן, הוא עדיין המשורר המפורסם ביותר בסין.

סינים סדנאות יזע, גרסת התיכון / צלם Shino Fukada
 סינים סדנאות יזע, גרסת התיכון / צלם Shino Fukada

מבחינת התיכוניסטים, תהליך ההשחזה כולו הוא קודש להכנה לגאוקאו. המילה גאוקאו ("מבחן גבוה") היא הקיצור המתבקש ל"פוטונג גאודנג שיושיאו ג'אושנג קוונגו טונגיי קאושי" - בחינת הקבלה הלאומית המאוחדת הסטנדרטית למוסדות להשכלה גבוהה. תפארתו של השם מעידה על ההיסטוריה בת 1,400 השנים של המבחן (לשם השוואה, ה-SAT, הפסיכומטרי האמריקאי, קיים מאז 1901).

ראשיתה של מסורת הבחינות הזו בימי שושלת סווי, שאיחדה את סין במאה השישית. הממשלה הקיסרית שאפה בראש ובראשונה ליציבות. היא ביקשה להבטיח את כוחה ולשמור על אחדות, ולשם כך נדרשה ליודעי קרוא וכתוב מקומיים חרוצים ברחבי הקיסרות כולה - כאלה שיוכלו למשול באוכלוסיות שהפגינו מעת לעת אי-שקט ותסיסה פוליטית (יש דברים שלא משתנים). על כן פיתחו המנדרינים מבחן שתכליתו איתור בעלי הכישורים הדרושים לתפקידי ביורוקרטיה.

המבחנים הראשונים דרשו מן המועמדים לשבת בחדר אחד במשך יומיים או שלושה ברציפות ולכתוב חיבור מאיר עיניים באשר לפילוסופיה ולתורת הממשל הקונפוציונית. בחינות הגאוקאו של ימינו מגוונות יותר; התלמידים נבחנים באנגלית, במתמטיקה, במדע, בהיסטוריה, בגיאוגרפיה ובממשל. בודקי הבחינות אינם מעוניינים בחיבורים יצירתיים. הם רוצים את התשובה היחידה שהייתה נכונה בעיני מחברי הבחינה. "הגאוקאו מתגמלות תלמידים מסוג מסוים מאוד: זיכרון טוב, יכולת לוגית ואנליטית מצוינת, מעט דמיון, ומעט רצון לפקפק במקורות סמכות", אומר ג'יאנג שוצ'ין, מנהל בית ספר בבייג'ין, ובוגר אוניברסיטת ייל. בחינות הגאוקאו זוכות למעמד כה מרכזי בחברה הסינית, שבכל יוני, החודש שבו נערכות הבחינות, מתמלאים העיתונים בידיעות הקשורות אליהן, החל באיסור על עבודות בנייה רועשות וכלה בסיפורים על שוטרים חביבים שסייעו לתלמידים להגיע למבחן בזמן.

ללמוד 15 שעות ביממה

היו שניסו לצאת נגד השיטה. האוניברסיטה הדרומית למדע ולטכנולוגיה הודיעה בעבר כי תשקול קבלה של סטודנטים לפי קריטריונים שאינם כוללים את ציוני הגאוקאו. בתגובה הכריזה הממשלה כי לא תנפיק תארים לסטודנטים שיתקבלו באופן זה. "אין דרך יותר הוגנת לעשות את זה", מתעקש בוב ג'או טיאנשו, תלמיד השנה האחרונה בתיכון וחובב להקת האיגלז, בן לאם מורה ולאב פרופסור לספרות. "אנחנו לא יכולים ללמוד מה שמעניין אותנו או להשתמש במה שאנחנו באמת טובים בו", הוא מודה. מצד שני, הוא אומר, "זה מבטיח שלכולם יהיה סיכוי שווה".

ההצהרה הזו נכונה רק במידה. אם אתם גרים בבייג'ין, הסיכוי שתתקבלו לאוניברסיטת צינגואה הנחשבת שבעיר, גדול פי שלושים מאשר אם אתם מתגוררים בפרובינציה שנדונג, למשל. בוב וחבריו לכיתה התקבלו לתיכון השני הודות לציונים הטובים שהשיגו בבחינת הכניסה, ורובם מגיעים ממשפחות הנמנות עם האינטליגנציה הסינית. יתר על כן, הממשלה אינה מעודדת הגירה מן הפרובינציות אל הערים הגדולות. אי לכך, במוסדות המובילים להשכלה גבוהה בבייג'ין ובשנגחאי ניתן למצוא ריכוז לא פרופורציונלי של תושבי האזורים האורבניים הסמוכים. לפני כעשור, לאחר שדווח כי תלמידים מבייג'ין התקבלו למוסדות מובילים על אף שהשיגו ציונים שנפלו מאלה של תלמידים מאזורים אחרים, הפסיקו הרשויות להנהיג טופסי בחינה אחידים ברחבי סין כולה.

בפברואר האחרון, כשהצלחתי לשכנע את בוב להפר את שגרת הלימודים לגאוקאו כדי לדבר איתי, כבר היו מאחוריו חמישה חודשים של מה שהפך לשגרת היומיום שלו. שישה ימים בשבוע הוא מתעורר לפני הזריחה כדי שיספיק להגיע לבית הספר בשש וחצי. לאחר סיום הלימודים בבית הספר, בחמש אחר הצהריים, הוא לומד עוד חמש שעות לפחות. "בקיץ שעבר עשינו קריוקי, בנובמבר שעבר הלכנו לראות את 'הארי פוטר 7'", הוא מספר. "הפעם הבאה שממש נצא תהיה אחרי הבחינה. כל הזמן יש רק יותר ויותר לחץ". בהמשך, אולי כשהוא מבין שלא מדובר בחיים אופייניים למתבגרים בשום מקום שהוא - גם לא לחרשנים שביניהם - הוא פוצח במגננה. "ציונים זה ממש חשוב, אבל אין להם שום משמעות", הוא אומר. "בחיי היומיום יש לנו תחביבים ואנחנו נהנים". כמו מה? הוא אינו מפרט.

משטר הלימודים בתיכון נקבע כך שיביא את התלמידים להצטיין בגאוקאו. לאורך שלוש שנות הלימודים כל תלמיד חולק כיתה עם אותם 29 תלמידים אחרים. כשהפעמון מצלצל לציון סוף השיעור, המורים, לא התלמידים, עוברים כיתה. בזמן ארוחת הצהריים רוב התלמידים לומדים. מנוחת צהריים נמשכת 15 דקות. בשנת הלימודים האחרונה אין מקצועות בחירה; בית הספר קובע אילו מקצועות ילמד כל אחד.

המורים קובעים גם את טיב הפעילויות שמחוץ לתוכנית הלימודים. קופליה רוזלינד יאנג, בת למשקיע פיננסי, הצטרפה למועדון התרבות הסינית. כשהיא מתארת את הפעילות במסגרת המועדון היא מרשה לעצמה לעקם את אפה. "בשנה הראשונה זה בעיקר הרצאות של המורים. בשנה השנייה הכנו תה, הוצאנו עיתון על התרבות הסינית ולבשנו תלבושות של שושלת האן. נסענו פעם אחת למוזיאון". לדבריה, יעד הקריירה שהיא רואה לנגד עיניה הוא שיפור החינוך באזורים הכפריים וקידומו. "אני רוצה להגיע לעיירות ולדווח על חוסר שוויון בהזדמנויות בחינוך". לשם כך תידרש להצטיין בגאוקאו, להתקבל לאוניברסיטה טובה, להצטרף למפלגה הקומוניסטית, ולקבל תפקיד בשורות הביורוקרטיה. הגשמה עצמית נוסח סין.

אזרחות טובה נוסח סין

סופי באי יאנג, נבונה עם פנים מתוקות וחיבה לשמלות ילדותיות ולבובות פרווה, אומרת להורים שלה כבר שנים שברצונה להתגייס לצבא השחרור העממי. בת 17, היא העבירה שני קיצים במחנה צבאי, והוריה הציבו תמונה שלה במדי ב' על הפסנתר המשפחתי. "אני לא מפחדת מצ'יקו*", היא אומרת. בסינית, "צ'יקו" פירושו "לסבול", אבל משמעותו המילולית היא "לאכול מר". "החופש חשוב, ואין חופש בצבא. חוץ מזה, ברגע שנכנסת לשם את כבר לא יכולה לצאת".

סופי מתהדרת בפניי בפטריוטיות שלה. מחשבות ביקורתיות היא קוטעת לא פעם באמצע המשפט. כאשר אני מזכירה את מהפכת התרבות, שבה בני גילה הכו מורים למוות, היא מגלגלת עיניים. "אנחנו לא רגילים לדבר על דברים כאלה בציבור. וגם לא צריך. אם את עושה את זה, אנשים תוהים מה המניעים הנסתרים שלך", היא אומרת ומסתכלת לי בעיניים. "ברור שמצניעים את הדברים השליליים ומדגישים את החיוביים. זה ככה בכל מדינה".

אחר כך אנחנו משוחחות על מאפייניו של האזרח ה"טוב". כמו רבים מבני גילה, ארוחות הערב של סופי עברו עליה בליווי מהדורת חדשות ב-CCTV, רשת השידור הממלכתית (בדיחה פופולרית מספרת שעשר הדקות הראשונות של המהדורה מוקדשות לדיווח שלפיו הפקידות הרשמית מאוד עסוקה, עשר הדקות הבאות מבהירות שהסינים מאוד מאושרים, ובעשר הדקות האחרונות מדווח על מסכנותם של בני אדם שאיתרע מזלם לחיות במדינות אחרות). סופי מצטטת מציוויי הפטריוטיות שתרגלה בבית הספר: "אסור לשתף פעולה עם האויב", ואז צוחקת, משום שפתאום עלה על דעתה שיש כאלה שימצאו שאני מן האויבים. עוד הנחיות: "אין להפיץ ידיעות כוזבות", וכמובן: "אם מישהו מפלה נגד ארצנו או מוטה נגדה, עלינו להעמידו על טעותו".

אם כן, אולי לא מפתיע לשמוע כי במקרה שהקריירה הצבאית של סופי לא תצלח, היא מתעתדת לפתח קריירה בתחום משאבי אנוש. בסין, שחלק כה ניכר מחיי העסקים והפוליטיקה שלה מבוסס על "גואנשי" - קשרים - מחלקות משאבי אנוש הן ממוקדי הכוח המשמעותיים ביותר בכל ארגון. בהתאם, הן מושכות כמה מבין התלמידים השאפתנים והמחוכמים ביותר.

אין כניסה לרומנטיקה

ככל שמתקרבת שנת הלימודים לסיומה, החזות הרגועה של התלמידים מתחילה להיסדק. בוב ג'או מוצא נחמה ברומנטיקה המניצה בינו ובין ג'וליה ג'או רוהאן, המתבטאת בעיקר בהודעות טקסט ובאחיזת ידיים מזדמנת. ג'וליה, מנגד, עדיין מכחישה את קיומו של רומן. כשאני שואלת אם התנשקו, היא מזדעזעת: "בשום פנים ואופן לא! רק ילדים רעים עושים דברים כאלה".

וגם אם הילדים הטובים עשו את זה, הם יודעים שמוטב לא להגיד דבר. אהבה בימי התיכון - "זאוליאן", חיבה בטרם עת - היא עניין רגיש עד כדי כך, שהממשלה אוסרת על פי רוב גם את ייצוגיה הטלוויזיוניים. יתר על כן, רוב התלמידים שמעו את סיפורה של ג'אנג קינגשו, חברתם ללימודים, שאביה עובד בחברת הטלפונים. באמצע השנה הראשונה בתיכון, היא נזכרת, הציג בפניה אביה את פלט השיחות והמסרים הסלולרייים שלה, חמישה מטרים אורכו. הוא זעם בגלל הודעת טקסט שקיבלה מנער אחד: "וו איי ני" - אני אוהב אותך. "הוא ממש כעס", היא מספרת. היא העמידה פנים שנפרדה מן הנער ההוא.

רוב התלמידים האחרים שאני משוחחת איתם שבים ומצהירים על אהבותיהם המותרות - למדינה, לחיים שלהם, וכמובן למערכת הגאוקאו, שאין הוגנת ממנה - אבל שירלי קיאן מותחת באוזניי ביקורת חוזרת ונשנית על המבחן. היא בת 18 וכבר פקעת עצבים, סובלת מנדודי שינה ומתח, ומספרת לי שהיא "ממש משועממת, מותשת לחלוטין ולגמרי בסטרס. אני שונאת את הגאוקאו". מאוחר יותר היא אומרת ש"אם את לא עושה את הגאוקאו, בסוף את יכולה להיות נהגת מונית. אני רוצה להיות פרופסורית מפורסמת ל... אני לא יודעת מה". היא מחליפה כיוון. "ההורים שלי תמיד חשבו שאני אתקבל לצינגואה בלי בעיות. אבל עכשיו...". המשפט נקטע בצחקוק היסטרי. "סליחה, אני פשוט לא מצליחה לשלוט בכעס שלי". נדמה שפחד היא מילה הולמת יותר. "כל החברים שלי צוחקים עליי. הם יהיו בחברה הגבוהה ואני אהיה מהעמך", היא אומרת בעצב. "אחרי הגאוקאו אלמד לנהוג במונית".

תלונות כאלה אינן מפתיעות את ג'יאנג, מנהל התיכון בוגר ייל, שמנסה למצוא דרכים לרכך את ההתמקדות בגאוקאו. "הנוער הכי מוצלח ומבריק במערכת החינוך מקבל חינוך שלא יאפשר לו לתרום לחברה", הוא אומר. ג'אנג שיאלו, מורה ובודקת טופסי גאוקאו, מוסיפה ש"הרבה מורים אומרים לתלמידים, ברגע שהם גומרים את התיכון, 'בבקשה תשכחו כל מה שלמדתם'. המורים יודעים שאין שום תועלת בכל מה שהם לימדו. מבחן סטנדרטי פירושו מחשבה סטנדרטית. אני אומרת לתלמידים, 'זה ממלא לכם את הראש ככה שאין לכם זמן לחשוב על דברים אחרים'. זאת המדיניות, להבטיח שאנשים יישארו בורים".

מספרם של הנבחנים מצטמצם. ב-2008 נבחנו בגאוקאו 10.5 מיליון איש. ב-2011 לקחו חלק במבחן רק 9.3 מיליון איש. אחת הסיבות לירידה הזאת היא המחסור החמור במשרות הפתוחות בפני בוגרי מוסדות השכלה גבוהה שלא למדו באוניברסיטאות מן השורה הראשונה. סיבה אחרת היא שיותר ויותר סינים יוצאים ללמוד מחוץ לגבולות ארצם.

בנוסף, כמה סינים בולטים הפכו לסמלים עבור אלה הטוענים שהגאוקאו אינן אמורות להיות הדרך היחידה להצלחה. איש העסקים לואו יונגהאו לא נבחן בהן מעולם. למרבה האירוניה, הוא עשה את הונו הודות למרכזי הכנה ללימודי אנגלית ולמבחני קבלה לתארים מתקדמים. והדוגמה הידועה ביותר היא האן האן, שנשר מהתיכון אבל גדל להיות איש רנסנס - נהג מירוצים, סופר, זמר והבלוגר הנקרא בעולם.

אלא שיש הרבה יותר שירלי שיאן-יות מאשר האן האן-ים, ואלה הראשונות נדרשות לשמור את הביקורת שלהן לעצמן. באחד הביקורים שלי בתיכון השני ביקשה ממני שירלי סיוע בצליחת טקסט באנגלית שנכלל בחומר ההכנה למבחן. זה היה סיפור חסר היגיון ומפוקפק תחבירית על שני אחים המטפסים במעלה גבעה עם כבודתם. "אין בזה שום היגיון", היא אומרת. היא צודקת. לא ברור לאן הדמויות הולכות, למה הן עושות את זה ומה הן מרגישות בנדון. אבל מצאתי שם משפט שתמצת מבחינתי את הרעיון של הקטע: "אף מילה על אומללות לא נמלטה מבין שפתיו". במפתיע, מאותו רגע ואילך שירלי הפסיקה באחת להתלונן בפניי על הגאוקאו.

הבחינות הסתיימו, המירוץ נמשך

ציוני הגאוקאו של בייג'ין מתפרסמים ברשת, בצהריים, שבועיים לאחר המבחנים עצמם. פגי ג'ו* ג'ו*, בתו של שוטר ביחידה מובחרת ששירת בטיבט, מפתיעה את כולם עם 676 מתוך 750 - הציון הגבוה ביותר בתיכון, כמו גם בבייג'ין כולה. במהלך השבוע שלאחר מכן מראיינים אותה תריסר עיתונאים, והראיונות כולם ספוגים בצניעות ההכרחית, המעושה, שמרביצים בסינים מיום לידתם. "היה לי מזל. המבחן לא עד כדי כך חשוב, והרבה מהחברים שלי בכיתה מוכשרים בדיוק כמוני", היא אומרת. "אז אני לא ממש חוגגת".

בוב השיג ציון נאה, 648, ואילו חברתו, ג'וליה, השיגה 602 (תוכניותיהם לקיץ: לקרוא יחד את "מאה שנים של בדידות" של מרקס. את הרעיון תרם אביו של בוב, הפרופסור לספרות). דניאל השיג שתי נקודות יותר מג'וליה, 604, ואילו ג'ניס קיבלה 616. קופליה רוזלינד השיגה 635. שירלי לא דאגה לשווא: הציון שלה הוא 573, לא מספיק בשביל אוניברסיטה מובילה.

אימא של סופי, בביתה, מסתבכת עם הסיסמה באינטרנט. סופי רוכנת מעל המחשב בחוסר סבלנות. "את יכולה לעשות את זה יותר מהר? אני לא יכולה לסבול את זה. אני לא יכולה לסבול את זה!", היא אומרת. הקול שלה רועד. "אני רוצה 660. זה הורג אותי". לאחר כמה הקשות היא מגלה שלא השיגה את הציון הרצוי, אבל גם לא הייתה רחוקה ממנו: 641. "זה אמור להספיק בשביל להתקבל לצינגואה".

בתוך שניות משתלטת אימא שלה על מערך הטלפוניה ומתקשרת להורים אחרים כדי לברר את הציונים של החברים לכיתה. "אימא, אולי תפסיקי?", מתחננת סופי. "אימא שלי מעצבנת. היא תמיד שואלת אותי על ציונים של חברים שלי. זה לא מנומס".

אני שואלת, במנדרינית, איך היא מרגישה לגבי הציון שלה. היא משיבה באנגלית במבטא מודגש במכוון, "Goo-dah" - שזו הגרסה שלו לטו-אוב, אבל פחות מדקה לאחר היוודע הציון, סופי ואמה מתמקדות בציון הנמוך יחסית שקיבלה בפרק האנגלית של המבחן. במקור, סופי התכוונה להקדיש את הקיץ למלאכה שלא עסקה בה כבר שלוש שנים: מנוחה. בסופו של דבר נראה שלא יהיה לה זמן לזה. "האנגלית שלי לא מספיק טובה", היא נאנחת. "אני צריכה ללמוד בקיץ".